אַנְתַוַנְתַה אימֵא דֵהָא ניתְיַסְיוֹקְתָאהּ שַׂרִירינַּהּ אַנָאשׂינוֹ 'פְּרַמֵיַסְיַה תַסְמָאד יוּדְהְיַסְוַה בְּהָארַתַה
אַנְתַה-וַנְתַהּ—בני כליה; אימֵא—הללו; דֵהָאהּ—הגופים; ניתְיַסְיַה—של הנצחי; אוּקְתָאהּ—נאמר עליהם ש-; שַׂרִירינַּהּ—של העוטה גוף; אַנָאשׂינַהּ—אינו נכחד לעולם; אַפְּרַמֵיַסְיַה—בלתי מדיד; תַסְמָאת—לכן; יוּדְהְיַסְוַה—הילחם; בְּהָארַתַה—הו נצר בְּהַרַתַה.
תרגום
כיליון הגוף החומרי של ישות החיים הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית, הוא ודאי. לכן, הו נצר בְּהַרַתַה, קום והילחם!
הגוף החומרי מועד מטבעו לכיליון. מייד או בעוד מאה שנה, זו רק שאלה של זמן, שהרי אי אפשר לקיימו לעד. הנשמה הרוחנית, לעומת זאת, היא מזערית כל כך עד כי שום אויב לא מסוגל לראותה, ואי אפשר להורגה. כפי שנזכר בפסוק הקודם, ממדיה מזעריים כל כך, עד כי איש לא מסוגל אפילו לאמוד את גודלה. מכאן שהצער מיותר בשני המקרים — שהרי אי אפשר להרוג את הנשמה, ואי אפשר להציל את הגוף מחורבן או לגונן עליו לעד. קיום כללי הדת חשוב במיוחד, מאחר שגופו החומרי של החלקיק המזערי של הרוח השלמה מותאם לו על פי מעשיו. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מתוארת ישות החיים כאור, כיוון שהיא חלק מן האור העליון. ממש כשם שאור השמש מקיים את היקום כולו, כך מקיים אור הנשמה את הגוף החומרי כולו. הראיה היא שכשהיא נוטשת את הגוף, הוא מתחיל להירקב. מכאן שהנשמה הרוחנית היא זו שמקיימת את הגוף, וכשלעצמו, הגוף חסר חשיבות. לכן אַרְג'וּנַה צריך להילחם, ולא להקריב את עקרונות הדת על מזבח שיקולים גופניים, חומריים.