קְרוֹדְהָאד בְּהַוַתי סַמְמוֹהַהּ סַמְמוֹהָאת סְמְרּיתי-ויבְּהְרַמַהּ סְמְרּיתי-בְּהְרַמְּשָׂאד בּוּדְדְהי-נָאשׂוֹ בּוּדְדְהי-נָאשָׂאת פְּרַנַּשְׂיַתי
קְרוֹדְהָאת—מהכעס; בְּהַוַתי—נוצרת; סַמְמוֹהַהּ—אשליה מושלמת; סַמְמוֹהָאת—מהאשליה; סְמְרּיתי—של הזיכרון; ויבְּהְרַמַהּ—בלבול; סְמְרּיתי-בְּהְרַמְּשָׂאת—לאחר בלבול הזיכרון; בּוּדְדְהי-נָאשַׂהּ—אובדן התבונה; בּוּדְדְהי-נָאשָׂאת—מתוך אובדן התבונה; פְּרַנַּשְׂיַתי—האדם נופל.
תרגום
כעס מעוות את המציאות, ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בלבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי.
שְׂרִילַה רֻוּפַּה גוֹסְוָאמִי מורה: פְּרָאפַּנְֿצ'יקַתַיָא בּוּדְדְהְיָא הַרי-סַמְבַּנְדְהי-וַסְתוּנַהּ מוּמוּקְשׁוּבְּהיהּ פַּריתְיָאגוֹ וַיְרָאגְיַםּ פְּהַלְגוּ קַתְהְיַתֵא כשמפתחים תודעת קְרּישְׁנַּה לומדים כיצד להשתמש בכל דבר לשירותו של האל. מי שנבערים לגבי תודעת קְרּישְׁנַּה מנסים באופן מלאכותי להימנע ממושאים חומריים. אולם אף שהם מבקשים גאולה משעבוד חומרי, התוצאה היא שאינם משיגים פרישות מושלמת. פרישות לכאורה נקראת פְּהַלְגוּ, או פחותת חשיבות. מי שמודע לקְרּישְׁנַּה, לעומת זאת, יודע כיצד לנצל כל דבר לשירותו של אלוהים, ומשום כך אינו נופל קורבן לתודעה חומרית. אימפרסונליסט שסבור למשל שהאל, או המוחלט, משולל אישיות ייחודית ואינו מסוגל לאכול, מנסה בעצמו להימנע ממאכלים טעימים, בעוד שהדָבֵק יודע שקְרּישְׁנַּה הוא הנהנה העליון שאוכל את מה שמוגש לו במסירות. לאחר שהמזון הערב מועלה כמנחה לאל, הדָבֵק אוכל את שאריותיו, שנקראות פְּרַסָאדַם. הכול הופך אז לרוחני ואין עוד סכנה למעידה. הדָבֵק אוכל פְּרַסָאדַם בתודעת קְרּישְׁנַּה, בעוד שהלא דָבֵק דוחה את המזון וחושב אותו לחומרי. בגלל הפרישות המדומה הזו, הופכים חייו של האימפרסונליסט לחסרי כל הנאה, ואז די בגירוי פעוט כדי לסחוף את מחשבתו חזרה לבריכת הקיום החומרי. נאמר שנשמה כזו, אף שהתעלתה לשלב הגאולה, שבה ונופלת. זאת משום שלא מצאה משען בשירות מסור.