בהגווד גיטה - 2.12

בוֵדות — בקַטְהַה אוּפַּנישַׁד ובשְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד — נאמר שהאל מקיים ישויות חיים לאינספור. הוא מקיימן במצביהן השונים שהשיגו על פי פעילותן והתגובות לה. אותו אל גם חי, באמצעות חלקו המוחלט, בלבה של כל ישות חיה. רק הקדושים שרואים את אותו אל מבפנים ומבחוץ, משיגים שלווה שלמה ונצחית. ניתְיוֹ ניתְיָאנָאםּ צֵ'תַנַשׂ צֵ'תַנָאנָאם   אֵקוֹ בַּהֻוּנָאםּ יוֹ וידַדְהָאתי קָאמָאן תַם אָתְמַה-סְתְהַםּ יֵא 'נוּפַּשְׂיַנְתי דְהִירָאס   תֵשָׁאםּ שָׂאנְתיהּ שָׂאשְׂוַתִי נֵתַרֵשָׁאם (קַטְהַה אוּפַּנישַׁד 2.2.13) האמת הוֵדית שלמד אַרְג'וּנַה טובה לכל אחד בתבל שחושב את עצמו למלומד גדול, אף שלמעשה הוא נבער מדעת. האל מורה בפירוש שהוא, אַרְג'וּנַה, ושאר המלכים שהתקבצו לקרב, הם כולם ישויות ייחודיות לעד. האל הוא מקיימם הנצחי, במצבם המותנה כמו במשוחרר. אלוהים הוא הישות הייחודית העליונה, וגם אַרְג'וּנַה, בן לווייתו הנצחי, ושאר המלכים, הם ישויות ייחודיות נצחיות. גם בעבר הם היו ייחודיים, ולא יחדלו להיות כאלה לעולם. ייחודיותם הייתה בעבר ותמשיך ללא הפרעה גם בעתיד. מכאן שאין לקונן על איש. קְרּישְׁנַּה, בר הסמכא העליון, אינו מאשש כאן את הרעיון המָאיָאוָאדִי שהנשמה הייחודית, שנבדלת עתה על ידי מעטה של מָאיָא, אשליה, תיטמע בבְּרַהְמַן הבלתי אישי לאחר גאולתה ותאבד את קיומה הייחודי. גם לא נתמך הרעיון שייחודיות קיימת רק במצב מותנה. קְרּישְׁנַּה אומר כאן בבירור שייחודיותו, כמו גם ייחודיותם של השאר, נמשכת לעד, וזה מאושש גם באוּפַּנישַׁדות. קְרּישְׁנַּה אינו נתון לאשליה לעולם, ומכאן שדבריו הם בעלי תוקף עליון. אם ייחודיות לא הייתה ממשית, הרי שקְרּישְׁנַּה לא היה מדגישה — אפילו בעתיד. המָאיָאוָאדִים ינסו אולי לטעון שהייחודיות שנזכרת כאן אינה רוחנית אלא חומרית. אולם אפילו אם נקבל את טיעונם, כיצד נגדיר את ייחודיותו של קְרּישְׁנַּה? לדבריו, ייחודיותו הייתה בעבר ותמשיך בעתיד. הוא אישש זאת בדרכים רבות, ואמר שהבְּרַהְמַן הבלתי אישי כפוף לו. הוא ייחודי רוחני לעד; כי אילו היה נשמה מותנית בעלת תודעה ייחודית, הרי שהבְּהַגַוַד-גִיתָא שלו לא הייתה נחשבת לספר בר סמכא. אדם רגיל, שלוקה בארבעת הפגמים או החולשות האנושיות ([1] חושים בלתי מושלמים, [2] נטייה לשגות, [3] נטייה לרמאות ו-[4] היותו נתון לאשליה), אינו מסוגל ללמד ידע ראוי לשמיעה. הגִיתָא נעלה מספרות שכזו ושום ספר ארצי לא משתווה לה. אולם אם קְרּישְׁנַּה הוא אדם רגיל, הרי שכל חשיבותה אובדת. המָאיָאוָאדִים גורסים שיחסת הרבים שנזכרת בפסוק זה היא צורנית, ומתייחסת בסך הכול לגוף. אלא שכבר בפסוק הקודם נדחתה התפיסה הגופנית כליל, ומדוע, אם כן, לשוב ולהתייחס לגוף? מכאן שהייחודיות קיימת במישור הרוחני. גדולי האָצָ'ארְיות, כגון שְׂרִי רָאמָאנוּגַ'ה, מאששים זאת. פעמים רבות בגִיתָא מצוין שרק דְבֵקים של האל מבינים את הייחודיות הרוחנית הזו. מי שמקנאים בקְרּישְׁנַּה ומתכחשים לאלוהותו, הרי שהגישה הנכונה לספרות גדולה זו חסומה בפניהם. גישתם דומה במידה כלשהי לדבורה שלוקקת את צנצנת הדבש. ממש כשם שאי אפשר לטעום את טעם הדבש מבלי לפתוח את הצנצנת, מי שאינו דָבֵק לא מסוגל להבין את המסתורין והשגב שבגִיתָא. זה נאמר בפרק הרביעי. גם מי שמקנאים בעצם קיומו של אלוהים לא מסוגלים להבינה. מכאן שהסבריהם של המָאיָאוָאדִים לבְּהַגַוַד-גִיתָא רק מוליכים שולל ומסלפים את האמת כולה. שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה אסר לקרוא פרשנויות כאלה, והזהיר מפני התפיסה המָאיָאוָאדִית, שהרי אז מאבדים את היכולת להבין את מסתוריה האמיתיים של הגִיתָא. לו הייתה הייחודיות מתייחסת לעולם התופעות בלבד, לא היה כל צורך במדרשיו של האל. הנשמה הייחודית והאל אינם אחד אלא רבים תמיד. זו עובדה נצחית שמאוששת בכתובים הוֵדיים שנזכרו לעיל.