יָא נישָׂא סַרְוַה-בְּהֻוּתָאנָאםּ תַסְיָאםּ גָ'אגַרְתי סַמְּיַמִי יַסְיָאםּ גָ'אגְרַתי בְּהֻוּתָאני סָא נישָׂא פַּשְׂיַתוֹ מוּנֵהּ
יָא—זה אשר; נישָׂא—לילה; סַרְוַה—כולן; בְּהֻוּתָאנָאם—עבור הישויות; תַסְיָאם—בו; גָ'אגַרְתי—ער; סַמְּיַמִי—השולט בעצמו; יַסְיָאם—זה אשר בו; גָ'אגְרַתי—ערות; בְּהֻוּתָאני—הישויות; סָא—הוא; נישָׂא—לילה; פַּשְׂיַתַהּ—בעל התובנה; מוּנֵהּ—עבור החכם.
תרגום
לילן של כל הישויות הוא זמן יקיצתו של השולט בעצמו, וזמן יקיצתן של הישויות הוא לילו של החכם בעל התובנה.
אנשים חכמים הם משני סוגים. תבונתו של האחד מתבטאת בפעילות חומרית לצורך עינוג חושים, ואילו האחר מתבונן פנימה וחותר להגשמה עצמית. מעשיו של החכם הבוחן פנימה, או המעמיק, הם כמו לילה עבור אדם שטוף חומרנות. החומרניים הבורים בנושא ההגשמה העצמית ישנים בלילה כזה, ואילו החכם בעל התובנה דרוך ועירני ב"לילם" של החומרניים. הוא מפיק עונג נשגב מהתקדמות הדרגתית בחיים רוחניים, בעוד שמי ששקועים בפעילות חומרית ורדומים בנוגע להגשמה עצמית — אלה חולמים על הנאות חושים שונות, וחווים בשנתם שמחה וצער לסירוגין. בעל התובנה, לעומתם, שווה נפש לאושר או לסבל החומרי. הוא מתמיד בחתירתו להגשמה עצמית, מבלי להיטרד מתגובות חומריות.