דְהְיָאיַתוֹ וישַׁיָאן פּוּמְּסַהּ סַנְֹגַס תֵשֻׁוּפַּגָ'איַתֵא סַנְֹגָאת סַנְֿגָ'איַתֵא קָאמַהּ קָאמָאת קְרוֹדְהוֹ 'בְּהיגָ'איַתֵא
דְהְיָאיַתַהּ—בעודו מהרהר; וישַׁיָאן—במושאי החושים; פּוּמְּסַהּ—בעוד האדם; סַנְֹגַהּ—התקשרות; תֵשׁוּ—אל מושאי החושים; אוּפַּגָ'איַתֵא—מתפתחת; סַנְֹגָאת—מההתקשרות; סַנְֿגָ'איַתֵא—מתפתחת; קָאמַהּ—תשוקה; קָאמָאת—מהתשוקה; קְרוֹדְהַהּ—כעס; אַבְּהיגָ'איַתֵא—מתגלה.
תרגום
אגב הרהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה, ומתאווה מתעורר כעס.
מי שאינו מודע לקְרּישְׁנַּה נוטה להרהר במושאי החושים, ולפתח כתוצאה מכך תשוקות חומריות. החושים זקוקים לפעילות ממשית, ואם אינם מועסקים בשירות אוהב לאל, הם יירתמו לשירות החומרנות. הכול בעולם החומרי, לרבות שׂיוַה ובְּרַהְמָא — קל וחומר האלים למחצה שבכוכבי עדן — מושפעים ממושאי החושים. תודעת קְרּישְׁנַּה היא המוצא היחיד מן המלכוד הזה שבקיום החומרי. שׂיוַה היה שקוע בהגות עמוקה, אולם נכנע לפיתויה של פָּארְוַתִי לעינוג חושים וכתוצאה מזה קָארְתיקֵיַה נולד. התגלות של מָאיָא-דֵוִי ניסתה, לעומת זאת, לפתות את הדָבֵק הצעיר הַרידָאסַה טְהָאקוּרַה, אלא שהוא עמד במבחן בקלות, משום שהיה דָבֵק טהור של קְרּישְׁנַּה. כנזכר לעיל בפסוק של שְׂרִי יָאמוּנָאצָ'ארְיַה, דָבֵק רציני דוחה את הנאות החושים החומריות כולן, כיוון שפיתח טעם נעלה יותר להנאה הרוחנית שבחברתו של האל. זהו סוד ההצלחה. מי שאינו מודע לקְרּישְׁנַּה, גם אם בכוחו לדכא את חושיו באמצעים מלאכותיים, ייכשל בסופו של דבר, שהרי שבריר של מחשבה על הנאות חושים יסעירו וידחפו לספק את תשוקתו.