וישַׁיָא ויניוַרְתַנְתֵא נירָאהָארַסְיַה דֵהינַהּ
רַסַה-וַרְגַ'םּ רַסוֹ 'פְּי אַסְיַה פַּרַםּ דְרּישְׁטְוָא ניוַרְתַתֵא
וישַׁיָאהּ—מושאים לעינוג חושים; ויניוַרְתַנְתֵא—האדם מתרגל כיצד להימנע מהם; נירָאהָארַסְיַה—שמתרגל הגבלות על דרך השלילה; דֵהינַהּ—של השוכן בגוף; רַסַה-וַרְגַ'ם—מלבד הטעם; רַסַהּ—טעם לעינוג חושים; אַפּי—אפילו; אַסְיַה—שלו; פַּרַם—דברים נעלים הרבה יותר; דְרּישְׁטְוָא—בראותו; ניוַרְתַתֵא—חודל.
תרגום
אפשר אולי להגביל את הנשמה שבגוף מהנאה חושית גם בשעה שטעמם של מושאי החושים עדיין חי בה. אולם כאשר היא חדלה מפעילות כזו, לאור התנסות בטעם נעלה יותר, היא נשארת יציבה בתודעתה.
אי אפשר לחדול מהנאות חושים מבלי להיות בנשגב. ההימנעות מעינוג חושים באמצעות חוקים ומצוות דומה במידה מסוימת להגבלת תזונתו של חולה. אלא שהחולה אינו אוהב איסורים שכאלה, ואינו מאבד את תאבונו. משום כך הגבלת החושים באמצעות תהליכים רוחניים, כגון אַשְׁטָאנְֹגַה-יוגה, על שלביה השונים — יַמַה, נייַמַה, אָסַנַה, פְּרַנָּאיָאמַה, פְּרַתְיָאהָארַה, דְהָארַנָּא, דְהְיָאנַה וכו' — מומלצת רק לנבערים שידיעתם פחותה. מכל מקום, מי שמתקדם בתודעת קְרּישְׁנַּה וזכה וחווה את יופיו של קְרּישְׁנַּה, אינו נמשך עוד אחר דברים חומריים מתים. מכאן שהגבלות נועדו לטירונים חסרי ידע בחיים רוחניים והן נחוצות כל עוד לא מתפתחת משיכה טבעית לתודעת קְרּישְׁנַּה, כי מי שמודע לקְרּישְׁנַּה, מאבד אוטומטית כל משיכה לדברים חסרי טעם.