בהגווד גיטה - 2.30

דֵהִי ניתְיַם אַוַדְהְיוֹ 'יַםּ  דֵהֵא סַרְוַסְיַה בְּהַרַתַה תַסְמָאת סַרְוָאנּי בְּהֻוּתָאני  נַה תְוַםּ שׂוֹצ'יתוּם אַרְהַסי

דֵהִי—בעל הגוף החומרי; ניתְיַם—לעד; אַוַדְהְיַהּ—אינה נכחדת; אַיַם—הנשמה הזו; דֵהֵא—בגוף; סַרְוַסְיַה—של הכל; בְּהָארַתַה—הו נצר בְּהָארַתַה; תַסְמָאת—לכן; סַרְוָאנּי—על כל; בְּהֻוּתָאני—ישויות החיים; נַה—אין; תְוַם—אתה; שׂוֹצ'יתוּם—להצטער; אַרְהַסי—צריך.

תרגום

הו נצר בְּהַרַתַה, זו אשר שוכנת בגוף לעולם אינה נכחדת. לכן אל לך להצטער על שום ישות חיה.

התעמקות

האל מסכם עתה את הפרק על הנשמה הרוחנית הבלתי משתנה. הוא תיאר את הנשמה בת האלמוות בדרכים שונות וביסס אותה כנצחית, לעומת הגוף בן החלוף. מכאן שאל לו לאַרְג'וּנַה לזנוח את חובתו כקְשַׁתְרייַה, בגלל החשש ממותם של סבו ומורו, בְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה. על סמך דבריו של קְרּישְׁנַּה, צריך להאמין בקיום נפרד של הנשמה מן הגוף; אין זה נכון שלא קיימת נשמה ושסימפטום החיים מתפתח מהתרכבות כימית כלשהי בתנאים חומריים מסוימים. מכל מקום, עובדת נצחיותה של הנשמה אינה אמורה לעודד אלימות, אף שגם אין לזנוח אלימות בשעת הצורך, כגון בעת מלחמה. אלא שצורך זה חייב להיות מוצדק, בהתאם לצו אלוהים, ולא על פי רצון אישי שרירותי.