פְּרַגַ'הָאתי יַדָא קָאמָאן סַרְוָאן פָּארְתְהַה מַנוֹ-גַתָאן אָתְמַנְי אֵוָאתְמַנָא תוּשְׁטַהּ סְתְהיתַה-פְּרַגְ'נַֿס תַדוֹצְ'יַתֵא
שְׂרִי-בְּהַגַוָאן אוּוָאצַ'ה—האל אמר; פְּרַגַ'הָאתי—מוותר; יַדָא—כאשר; קָאמָאן—על התשוקות לעינוג חושים; סַרְוָאן—כולן; פָּארְתְהַה—הו בן פְּרּיתְהָא; מַנַהּ-גַתָאן—יצירי הדמיון; אָתְמַני—במצב הטהור של הנשמה; אֵוַה—אכן; אָתְמַנָא—באמצעות המיינד המטוהר; תוּשְׁטַהּ—מסופק; סְתְהיתַה-פְּרַגְ'נַַֿהּ—שרוי בתודעה נשגבת; תַדָא—אז; אוּצְ'יַתֵא—נאמר.
תרגום
האל אמר: הו פָּארְתְהַה, בשעה שאדם מוותר על שלל התשוקות לעינוג חושים, שאינן אלא יצירי הדמיון, ובשעה שתודעתו המטוהרת מוצאת את סיפוקה בעצמי בלבד, או אז נאמר שהוא שרוי בתודעה טהורה ונישגבת.
הבְּהָאגַוַתַם מאשש שמי ששרוי כולו בתודעת קְרּישְׁנַּה, או בשירות מסור לאל, ניחן בכל מעלותיהם הטובות של החכמים והקדושים, בעוד שמי שאינו שרוי בנשגב משולל כל תכונה טובה. זאת משום שהוא מוצא מקלט בדמיונו. מכאן שנכון נאמר כאן שיש לוותר על מאוויי החושים, יצירי הדמיון. אי אפשר אמנם לרסן אותם באופן מלאכותי, אלא שפעילות בתודעת קְרּישְׁנַּה מרגיעה אותם אוטומטית, ללא כל מאמץ נפרד. לכן ללא היסוס יש לעסוק בתודעת קְרּישְׁנַּה, שהרי העיסוק בשירות מסור מרומם באחת לתודעה נשגבת. נשמה מתקדמת מסופקת תמיד בתוך עצמה ומבינה שהיא משרתת נצחית של אלוהים. עם הגיעה לנשגב היא לא מבקשת עוד להשביע את מאוויי החושים, שמקורם בחומרנות קטנונית; אדרבה, היא מאושרת תמיד במצבה הטבעי בשירות נצחי לאל.