אַשׂוֹצְ'יָאן אַנְוַשׂוֹצַ'ס תְוַםּ פְּרַגְ'נָֿא-וָאדָאמְּשׂ צַ'ה בְּהָאשַׁסֵא גַתָאסֻוּן אַגַתָאסֻוּמְּשׂ צַ'ה נָאנוּשׂוֹצַ'נְתי פַּנְּדּיתָאהּ
שְׂרִי-בְּהַגַוָאן אוּוָאצַ'ה—האל אמר; אַשׂוֹצְ'יָאן—שאינם ראויים לצער; אַנְוַשׂוֹצַ'הּ—אתה מקונן; תְוַם—אתה; פְּרַגְ'נָֿא-וָאדָאן—מילות מלומדים; צַ'ה—ו-; בְּהָאשַׁסֵא—אתה מדבר; גַתַה—חלפו; אַסֻוּן—חיים; אַגַתַה—לא חלפו; אַסֻוּן—החיים; צַ'ה—ו-; נַה—אינם; אַנוּשׂוֹצַ'נְתי—מקוננים; פַּנְּדּיתָאהּ—החכמים.
תרגום
האל אמר: בעודך מדבר מילות מלומדים אתה מקונן על שאינו ראוי לצער. החכם אינו מקונן על החי, גם לא על המת.
מיד נכנס האל לתפקיד של מורה ונזף בתלמיד תוך שהוא מכנה אותו בעקיפין שוטה. הוא אמר, "אתה מדבר אמנם כמלומד גדול, אלא שאינך יודע שהמלומד באמת — מי שיודע מהו הגוף ומהי הנשמה — אינו מקונן על מצבי הגוף השונים, כמו חיים או מוות." הפרקים הבאים יסבירו שידע פירושו לדעת חומר ורוח ואת השולט בשניהם. אַרְג'וּנַה טען שעקרונות דתיים חשובים מעקרונות מדינה או חברה, אולם לא הבין שידע על החומר, הנשמה והעליון חשוב אף ממצוות הדת. וללא ידע כזה, אל לו להציג את עצמו כמלומד. מאחר שלא היה מלומד ביותר, הוא קונן בסופו של דבר על שאינו ראוי לצער. הגוף נולד ומועד לכיליון במוקדם או במאוחר; מכאן שאינו חשוב כמו הנשמה. מי שיודע זאת הוא מלומד אמיתי, ואינו מקונן עוד בכל המצבים הגופניים.