אַוְיַקְתָאדִיני בְּהֻוּתָאני וְיַקְתַה-מַדְהְיָאני בְּהָארַתַה אַוְיַקְתַה-נידְהַנָאנְי אֵוַה תַתְרַה קָא פַּרידֵוַנָא
אַוְיַקְתַה-אָדִיני—בלתי נגלים בראשיתם; בְּהֻוּתָאני—יצורי החיים; וְיַקְתַה—נגלים; מַדְהְיָאני—בתווך; בְּהָארַתַה—הו נצר בְּהַרַתַה; אַוְיַקְתַה—בלתי נגלים; נידְהַנָאני—עם כליונם; אֵוַה—כך; תַתְרַה—בעניין זה; קָא—מה; פַּרידֵוַנָא—קינה.
תרגום
יצורי החיים כולם בלתי נגלים בראשיתם, הם מתגלים בתווך, ושבים ונעלמים עם כיליונם. מדוע אם כן להתעצב?
בין שמקבלים את תפיסתם של הוגי הדעות שמאמינים בקיומה של הנשמה, ובין שמקבלים את דעתם של מי שאינם מאמינים בקיומה — אין כל מקום לצער. חסידי החכמה הוֵדית קוראים לחסרי האמונה בקיומה של נשמה אתיאיסטים. אולם גם אם לצורך הטיעון מקבלים תפיסה שכזו, אין כל מקום לצער. הרי אפילו אם מתעלמים מקיום הנשמה, היסודות החומריים אינם נגלים לפני הבריאה, ואחר כך מתגלים ממצב סמוי ובלתי נגלה זה. אוויר נוצר מאתר, אש נוצרה מאוויר, מים נוצרו מאש, ממים התהוותה אדמה, וממנה נוצרו שלל תופעות וצורות. גורד שחקים, למשל, נוצר מאדמה, וכשהוא נהרס, הוא שב למצב בלתי נגלה ונשאר, בסופו של דבר, כאטומים. החומרים כפופים אמנם לחוק שימור החומר, אלא שלעתים הם נגלים ולעתים הם בלתי נגלים. לכן, מדוע לקונן על הנגלה או על הבלתי נגלה? הדברים אינם אובדים גם במצבם הבלתי נגלה. בראשיתם ובאחריתם, היסודות כולם בלתי נגלים, ורק בתווך הם נגלים. מכאן שמבחינה חומרית אין כל הבדל ממשי. אם מקבלים את המסקנה הוֵדית שבבְּהַגַוַד-גִיתָא, שהגוף החומרי מתכלה במרוצת הזמן (אַנְתַוַנְתַה אימֵא דֵהָאהּ), בעוד שהנשמה נצחית (ניתְיַסְיוֹקְתָאהּ שַׂרִירינַּהּ), חשוב לזכור שהגוף הוא בסך הכול לבוש חיצוני; ומדוע לקונן על החלפת בגד? קיומו של הגוף החומרי אינו ממשי, או נוגע ממש, לנשמה הנצחית. הדבר דומה לחלום. אפשר שנחלום שאנו עפים בשמיים, או ישובים במרכבת מלכים. אולם משנקיץ ניווכח שאיננו עפים ולא ישובים במרכבה. החכמה הוֵדית מעודדת הגשמה עצמית על בסיס חוסר הממשות הזה. מכאן שאין לקונן על אובדן הגוף לעולם, בין שמאמינים בקיומה של נשמה ובין שלא.