יַדָא סַמְּהַרַתֵא צָ'איַםּ קֻוּרְמוֹ 'נְֹגָאנִיוַה סַרְוַשַׂהּ אינְדְרייָאנִּינְדְרייָארְתְהֵבְּהְיַס תַסְיַה פְּרַגְ'נָֿא פְּרַתישְׁטְהיתָא
יַדָא—כאשר; סַמְּהַרַתֵא—מכנס; צַ'ה—גם; אַיַם—הוא; קֻוּרְמַהּ—צב; אַנְֹגָאני—את האיברים; איוַה—כמו; סַרְוַשַׂהּ—כולם יחד; אינְדְרייָאנּי—את החושים; אינְדְרייַה-אַרְתְהֵבְּהְיַהּ—ממושאי החושים; תַסְיַה—שלו; פְּרַגְ'נָֿא—תודעה; פְּרַתישְׁטְהיתָא—יציבה.
תרגום
מי שמסוגל למשוך את חושיו ממושאיהם כשם שהצב מכנס את גפיו בשריונו, הריהו יציב ואיתן בתודעה מושלמת.
יוגי, דָבֵק, או מי שהגיע להגשמה עצמית, נבחן ביכולתו לשלוט בחושיו בהתאם לתוכניתו. רוב האנשים, לעומת זאת, הם עבדי החושים ומשרתים את תכתיביהם. זוהי התשובה לשאלה על מצבו של היוגי. החושים משולים לנחשים ארסיים. הם שלוחי רסן מטבעם ונוטים לפעול כרצונם. אלא שהיוגי, הדָבֵק, חייב לדעת לרסן אותם ביד חזקה — כמו משביע-נחשים — ולעולם לא להתירם עצמאיים. הכתובים מלאים בהוראות "עשה" ו"אל תעשה". מי שמתעלם מהן ואינו מרסן את תענוגות החושים, לא ישיג יציבות בתודעת קְרּישְׁנַּה. הצב, כמתואר כאן, הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. הצב יכול בכל עת לכנס את חושיו, ולשוב ולחושפם לצרכיו. כמותו, מי שמודע לקְרּישְׁנַּה משתמש בחושיו רק לצורך שירותו לאל, ואלמלא כן, הם מרוסנים. אַרְג'וּנַה לומד כאן להשתמש בחושיו לצורך השירות לאל, ולא למען סיפוקו האישי. אדם שמעסיק את חושיו תמיד בתודעת קְרּישְׁנַּה נמשל לכן לצב שמכנס את איבריו.