נָאסַתוֹ וידְיַתֵא בְּהָאווֹ נָאבְּהָאווֹ וידְיַתֵא סַתַהּ אוּבְּהַיוֹר אַפּי דְרּישְׁטוֹ 'נְתַס תְו אַנַיוֹס תַתְתְוַה-דַרְשׂיבְּהיהּ
נַה—לא; אַסַתַהּ—לחסר הממשות; וידְיַתֵא—מצוי; בְּהָאוַהּ—קיום; נַה—לא; אַבְּהָאוַהּ—אי קיום; וידְיַתֵא—מצוי; סַתַהּ—לנצחי; אוּבְּהַיוֹהּ—של השניים; אַפּי—אכן; דְרּישְׁטַהּ—הובחנה; אַנְתַהּ—המסקנה; תוּ—אכן; אַנַיוֹהּ—הללו; תַתְתְוַה—את האמת; דַרְשׂיבְּהיהּ—על ידי הרואים.
תרגום
יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים.
הגוף רב התמורות אינו מתקיים לעד. גם מדע הרפואה מודה כיום שבגלל פעולה ותגובה של תאים שונים, הגוף משתנה בכל רגע ורגע, צומח ומזדקן. הנשמה הרוחנית, לעומת זאת, נשארת זהה ובלתי משתנה חרף התמורות הרבות הללו שחלות בגוף ובמיינד. זהו ההבדל שבין חומר לרוח: הגוף מעצם טבעו משתנה תמיד, והנשמה היא נצחית. יודעי האמת — הפרסונליסטים והאימפרסונליסטים — כולם מקבלים מסקנה זו. בוישְׁנּוּ פּוּרָאנַּה (2.12.38) נאמר שוישְׁנּוּ ומשכנותיו כולם הם בעלי קיום רוחני אשר מאיר מעצמו (גְ'יוֹתִימְּשׁי וישְׁנּוּר בְּהוּוַנָאני וישְׁנּוּהּ). לפי דעתם של יודעי האמת, המילים 'קיים' ו'לא קיים' מתייחסות רק לרוח ולחומר. אלה הן ראשית הוראותיו של האל לישויות החיים אשר שרויות בבלבול ובבערות. כשהבערות מסתלקת, מתחדשים היחסים בין הסוגד לנסגד, וכן הבנת ההבדל שבין החלקיק — ישות החיים — לבין האל. מלימוד עצמי מעמיק אפשר לדעת גם על אודות טבעו של העליון. ההבדל בינינו לעליון הוא כמו ההבדל שבין חלק לשלם. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה, כמו גם בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, העליון מתואר כמקור שממנו נובע הכול. נביעותיו הן מטבע נחות ועילי. כפי שיוסבר בפרק השביעי, ישויות החיים משתייכות לטבע העילי. אף על פי שאין הבדל בין האנרגיה ובין מקור האנרגיה, המקור נחשב לעליון, והאנרגיה, או הטבע, לכפוף ומשני. מכאן שישויות החיים כפופות לאל העליון תמיד, כמו ביחסים שבין אדון למשרת, או בין מורה לתלמיד. כל עוד ישות החיים מכוסה בבערות, היא אינה מסוגלת להבין ידע פשוט שכזה. הבְּהַגַוַד-גִיתָא, שהאל מורה עתה, נועדה לפקוח את עיניהן של ישויות החיים כולן, בזמנים כולם.