יַד אַגְרֵא צָ'אנוּבַּנְדְהֵא צַ'ה סוּקְהַםּ מוֹהַנַם אָתְמַנַהּ נידְרָאלַסְיַה-פְּרַמָאדוֹתְתְהַםּ תַת תָאמַסַם אוּדָאהְרּיתַם
יַת—זה אשר; אַגְרֵא—בתחילה; צַ'ה—ו-; אַנוּבַּנְדְהֵא—בסוף; צַ'ה—ו-; סוּקְהַם—אושר; מוֹהַנַם—אשליה; אָתְמַנַהּ—של העצמי; נידְרָא—שינה; אָלַסְיַה—עצלות; פְּרַמָאדַה—ואשליה; אוּתְתְהַם—תוצר של; תַת—זה; תָאמַסַם—במידת הבערות; אוּדָאהְרּיתַם—נאמר שהוא.
תרגום
ואותו אושר שהוא עיוור להגשמה עצמית, שאינו אלא דמיון שווא, מראשית לאחרית, ונובע משינה, עצלות ואשליה — אושר שכזה הוא מטבע הבערות.
מי שמוצא עונג בעצלות ושינה, אין ספק שהוא שרוי בחושך, או בבערות, וכך גם מי שאינו יודע כיצד לנהוג וכיצד לא לנהוג. אדם שכזה, עולמו כולו אשלייתי ומשולל אושר מראשיתו לאחריתו. אדם במידת הלהיטות אפשר שיחווה בתחילה זיק של אושר חולף, ולבסוף מצוקה, בעוד שהשרוי בבערות חווה רק סבל מראשית לאחרית.