אַפַּרֵיַם איתַס תְו אַנְיָאםּ פְּרַקְרּיתיםּ וידְדְהי מֵא פַּרָאם גִ'יוַה-בְּהֻוּתָאםּ מַהָא-בָּאהוֹ יַיֵדַםּ דְהָארְיַתֵא גַ'גַת
אַפַּרָא—נחותה; אייַם—זו; איתַהּ—מלבד; תוּ—אבל; אַנְיָאם—אחרת; פְּרַקְרּיתים—אנרגיה; וידְדְהי—דע; מֵא—שלי; פַּרָאם—עליונה; גִ'יוַה-בְּהֻוּתָאם—מורכבת מישויות החיים; מַהָא-בָּאהוֹ—הו גיבור חיל; יַיָא—אשר באמצעותה; אידַם—הזה; דְהָארְיַתֵא—נמצא בשימוש או מנוצל; גַ'גַת—העולם החומרי.
תרגום
הו אַרְג'וּנַה גיבור חיל, מלבד אלה ישנה אנרגיה אחרת שלי, עילית, אשר מורכבת מישויות החיים שמנצלות את משאבי הטבע החומרי הנחות.
נאמר כאן בבירור שישויות החיים משתייכות לטבע (או און) עילי של האל. האון הנחות הוא חומר שמתגלה ביסודות שונים — אדמה, מים, אש, אוויר, אֶתר, מיינד, תבונה ועצמי כוזב. שתי צורות הטבע החומרי, כלומר, הגשמית (אדמה וכו') והסמויה (מיינד וכו'), הן תוצרי האנרגיה הנחותה. ישויות החיים שמנצלות את האונים החומריים הללו לצורכיהן השונים, הן אונו העילי של האל. און זה הוא שמפעיל את עולם התופעות כולו. ללא התערבותה של אנרגיה עילית — ישויות החיים — משוללת ההתגלות הקוסמית כל יכולת פעולה. האונים נשלטים תמיד בידי מקור האון, ומכאן שישויות החיים נשלטות תמיד בידי האל, ואינן בעלות קיום עצמאי. הן לעולם אינן שוות לו בעוצמתן, כפי שסבורים חסרי הדעת. ההבדל שבין ישויות החיים לאלוהים מתואר בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (10.87.30): אַפַּרימיתָא דְהְרוּוָאס תַנוּ-בְּהְרּיתוֹ יַדי סַרְוַה-גַתָאס תַרְהי נַה שָׂאסְיַתֵתי נייַמוֹ דְהְרוּוַה נֵתַרַתְהָא אַגַ'ני צַ'ה יַן-מַיַםּ תַד אַוימוּצְ'יַה נייַנְתְרּי בְּהַוֵת סַמַם אַנוּגָ'אנַתָאםּ יַד אַמַתַםּ מַתַה-דוּשְׁטַתַיָא "הו נצחי ועליון! אילו היו ישויות החיים שהתגלמו בגוף נצחיות ושורות בכול כמותך, הן לא היו נתונות לשליטתך. אולם כשמבינים שהן אוניך הזעירים, מייד מובן גם שהן נתונות לשליטתך העילאית. גאולתן האמיתית אפשרית רק בהתמסרות לשליטתך. התמסרות שכזו תביא להן שמחה. רק אז, במעמד טבעי זה, ביכולתן להפוך לשליטות. מכאן שאותם בעלי ידע מוגבל הדוגלים בתורת האחדות שגורסת שאלוהים וישויות החיים שווים מכל בחינה, מוּנחים למעשה על ידי דעה מוטעית וכוזבת." קְרּישְׁנַּה, אלוה עליון, הוא השליט היחיד, ושאר ישויות החיים כולן נשלטות בידו. מאחר שאיכות קיומן זהה לשלו, הרי שהן נחשבות לאונו העילי, אף שלעולם אינן שוות לו במידת עוצמתן. במהלך ניסיונותיה לנצל את האנרגיה הנחותה, הגשמית והסמויה (חומר), שוכחת האנרגיה העילית (ישות החיים) את תבונתה ואת רגשותיה האמיתיים, הרוחניים. שיכחה זו מקורה בהשפעת החומר. השתחררות מהשפעת האון החומרי המשלה נקראת מוּקְתי, גאולה. העצמי הכוזב חושב בהשפעת האשליה החומרית: "אני חומר, וקניינים חומריים הם שלי". מכאן שמי שמשתחרר מתפיסות חומריות שכאלה, לרבות רעיון הזהוּת המוחלטת עם אלוהים — רק הוא יכול להבין את מעמדו האמיתי. הגִיתָא מאששת בבירור שישות החיים היא בסך הכול אחד מאינספור אוניו של קְרּישְׁנַּה; כשהיא מיטהרת מזוהמה חומרית, היא הופכת למודעת כולה לקְרּישְׁנַּה ובת חורין.