בַּהֻוּנָאםּ גַ'נְמַנָאם אַנְתֵא גְ'נָֿאנַוָאן מָאםּ פְּרַפַּדְיַתֵא וָאסוּדֵוַהּ סַרְוַם איתי סַה מַהָאתְמָא סוּ-דוּרְלַבְּהַהּ
בַּהֻוּנָאם—הרבה; גַ'נְמַנָאם—לידות ומיתות חוזרות ונשנות; אַנְתֵא—לאחר; גְ'נָֿאנַה-וָאן—בעל ידע מלא; מָאם—אליי; פְּרַפַּדְיַתֵא—מתמסר; וָאסוּדֵוַהּ—האל האישי העליון, קְרּישְׁנַּה; סַרְוַם—הכול; איתי—כך; סַהּ—כזה; מַהָא-אָתְמָא—נשמה דגולה; סוּ-דוּרְלַבְּהַהּ—נדירה מאוד.
תרגום
לאחר לידות ומיתות רבות, בעל הידע האמיתי, אשר יודעני כסיבת כל הסיבות וכל היש, מתמסר לי. נשמה דגולה שכזו נדירה עד מאוד.
רק לאחר לידות רבות, כשעוסקת ישות החיים בשירות מסור או בטקסי פולחן נשגבים, היא יכולה להתבסס בידע הנשגב והטהור, שהאל האישי הוא מטרתה העליונה של ההבנה הרוחנית. בתחילתה של הדרך הרוחנית, בשעה שמנסים להשתחרר מן הזיקה לחומרנות, קיימת נטייה כלשהי לאימפרסונליזם. אולם כשמוסיפים ומתקדמים, לומדים שחיים רוחניים מורכבים מפעילות רוחנית, וזו פירושה שירות מסור. מי שהבין זאת, מתהדק קשרו לאל והוא מתמסר לו. או אז הוא לומד שחסדו של קְרּישְׁנַּה הוא הכול, שהוא סיבת כל הסיבות, שעולם התופעות החומרי אינו אלא בבואה מעוותת של הרב גוניות הרוחנית, ושהכול קשור בזיקה כלשהי לאל העליון, קְרּישְׁנַּה. הוא רואה אז הכול כקשור לוָאסוּדֵוַה, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה. ראייה כוללת שכזו מחישה את התמסרותו המוחלטת ליעד העליון, האל שְׁרי קְרּישְׁנַּה. מכל מקום, נשמות מסורות שכאלה הן נדירות עד מאוד. פסוק זה מוסבר יפה בפרק השלישי של השְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד (פסוקים 14-15): סַהַסְרַה-שִׂירְשָׁא פּוּרוּשַׁהּ סַהַסְרָאקְשַׁהּ סַהַסְרַה-פָּאת סַה בְּהֻוּמיםּ וישְׂוַתוֹ וְרּיתְוָא- תְיָאתישְׁטְהַד דַשָׂאנְֹגוּלַם פּוּרוּשַׁה אֵוֵדַםּ סַרְוַםּ יַד בְּהֻוּתַםּ יַץ' צַ'ה בְּהַוְיַם אוּתָאמְרּיתַתְוַסְיֵשָׂאנוֹ יַד אַנְנֵנָאתירוֹהַתי "לוִישְׁנּוּ אלפי ראשים, אלפי ידיים ואלפי כפות רגליים. כולו מקיף את היקום ואף פושט למרחב של עשר אצבעות מעבר לו. למעשה הוא היקום כולו. הוא כל שהיה וכל שיהיה. הוא אדון הנצח ואדון כל מי שניזון ממזון." בצְ'הָאנְדוֹגְיַה אוּפַּנישַׁד (5.1.15) נאמר, נַה וַי וָאצ'וֹ נַה צַ'קְשֻׁוּמְּשׁי נַה שְׂרוֹתְרָאנּי נַה מַנָאמְּסִיתְי אָצַ'קְשַׁתֵא פְּרָאנַּה איתי אֵוָאצַ'קְשַׁתֵא פְּרָאנּוֹ הְי אֵוַיְתָאני סַרְוָאנּי בְּהַוַנְתי: "לא כוח הדיבור, לא כוח הראייה או כוח השמיעה, וגם לא יכולת החשיבה, מהווים את הגורם המרכזי בגופה של ישות החיים; אלה החיים עצמם שמהווים את מרכז כל הפעילויות." וָאסוּדֵוַה, האל האישי העליון, שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, מהווה בדומה לכך אתּי בְּהַוַנְתי: "לא כוח הדיבר, גנתקים בנים מהוריהםת משפחתית הדוקה מאפשרת את ניקוי הלב מקשרים חומריים. הוא בהקטה כשר, שיעדו הוא הישות המרכזית בכול. גוף זה ניחן ביכולת דיבור, ראייה, שמיעה, בתפקודים נפשיים וכו'. אלא שללא קשר לאל העליון, הם משוללים כל ערך. מאחר שוָאסוּדֵוַה שורה בכול והוא הכול, הרי שדָבֵק בעל ידע מלא מתמסר לו (ראה בְּהַגַוַד-גִיתָא 7.17, 11.40).