דַיְוִי הְי אֵשָׁא גוּנַּה-מַיִי מַמַה מָאיָא דוּרַתְיַיָא מָאם אֵוַה יֵא פְּרַפַּדְיַנְתֵא מָאיָאם אֵתָאםּ תַרַנְתי תֵא
דַיְוִי—נשגבת; הי—אכן; אֵשָׁא—זו; גוּנַּה-מַיִי—מורכבת משלוש המידות; מַמַה—שלי; מָאיָא—אנרגיה; דוּרַתְיַיָא—קשה מאוד לגבור עליה; מָאם—אליי; אֵוַה—אכן; יֵא—אלו אשר; פְּרַפַּדְיַנְתֵא—מתמסרים; מָאיָאם אֵתָאם—מעל אנרגיה משלה זו; תַרַנְתי—גוברים; תֵא—הם.
תרגום
קשה מאוד לגבור על אנרגיה אלוהית זו שלי, אשר מורכבת משלוש מידות הטבע החומרי. אולם מי שמתמסרים לי יכולים על נקלה לחצות אל מעבר לה.
אוניו של האל הם רבים לאינספור, וכולם אלוהיים. גם ישויות החיים הן חלק מאונו, ומשום כך אלוהיות, אלא שבגלל מגע עם האנרגיה החומרית, כוסתה עוצמתן העילית, המקורית. מי שהתכסה באנרגיה החומרית אינו מסוגל עוד לגבור על השפעתה. קודם נאמר כבר שהטבע החומרי והרוחני, שניהם מקורם באל ומכאן שהם נצחיים. ישויות החיים שייכות לאון העילי, הנצחי של האל. אולם מאחר שהזדהמו בטבע נחות, או בחומר, הרי שגם אשלייתן נצחית. משום כך נקראת הנשמה המותנית ניתְיַה-בַּדְדְהַה, או מותנית לעד. גם אי אפשר להתחקות אחר התאריך החומרי לתחילת התנייתה. מכאן שאף שהטבע החומרי הוא און נחות, השתחררותה מן השעבוד קשה מאוד. זאת משום שאון זה נשלט בסופו של דבר בידי האל העליון, החזק מכוחה שלה. הטבע החומרי, הנחות, מוגדר כאן כטבע אלוהי משום שמקורו באלוהים והוא מופעל בידי הרצון האלוהי. וכיוון שהטבע החומרי מופעל בידי הרצון האלוהי, הרי שלמרות טבעו הנחות, הוא מפליא עד מאוד לחולל את עולם התופעות ולהחריבו. זה מאושש בוֵדות: מָאיָאםּ תוּ פְּרַקְרּיתיםּ וידְיָאן מָאיינַםּ תוּ מַהֵשְׂוַרַם. "מָאיָא (אשליה) היא אמנם כוזבת ובת חלוף, אולם מאחוריה ניצב הקוסם העילאי, מַהֵשְׂוַרַה, השליט העליון." (שְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד 4.10). למילה גוּנַּה מובן נוסף — חֶבֶל; משמע שהנשמה המותנית קשורה ולפותה בחבל האשליה. אדם אשר כבול בידיו וברגליו אינו יכול להשתחרר בעצמו; עליו להיעזר במי שאינו קשור. מאחר שקשור אינו יכול לשחרר קשור, הרי שהמציל חייב להיות בן חורין. לכן רק קְרּישְׁנַּה, או נציגו המוסמך, המורה הרוחני, יכולים להביא לגאולת הנשמה המותנית. ללא עזרה עילאית שכזו לא יכול איש להשתחרר משעבוד חומרי. שירות מסור, או תודעת קְרּישְׁנַּה, מסייע לגאולה, שהרי קְרּישְׁנַּה הוא אדון האון המשלה ובכוחו לצוות על און בלתי נכבש זה לשחרר את הנשמה המותנית. הוא מצווה על שחרור שכזה בגלל רחמיו נטולי הסיבה לנשמה המסורה לו, וכן מתוך אהבתו האבהית לישות החיים, שבמקורה היא בתו האהובה. מכאן שרק התמסרות לכפות רגלי הלוטוס של האל בכוחה לשחרר מאחיזתו הנוקשה של הטבע החומרי. גם המילים מָאם אֵוַה הן רבות משמעות. מָאם פירושו לקְרּישְׁנַּה (וישְׁנּוּ) בלבד, ולא לבְּרַהְמָא או לשׂיוַה. אף שהם נעלים מאוד וכמעט במעמדו של וישְׁנּוּ, אין בכוחן של התגלויות הרַג'וֹ-גוּנַּה (להיטות) והתַמוֹ-גוּנַּה (בערות) לחלץ את הנשמה המותנית מאחיזתה של מָאיָא. במילים אחרות, בְּרַהְמָא ושׂיוַה אף הם נתונים להשפעתה. רק וישְׁנּוּ הוא אדונה של מָאיָא; לכן הוא לבדו יכול לגאול את הנשמה המותנית. הוֵדות (שְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד 3.8) מאששות זאת בפסוק תַם אֵוַה וידיתְוָא, "הגאולה אפשרית רק כשמבינים את קְרּישְׁנַּה". אפילו שׂיוַה מבהיר שגאולה אפשרית רק בחסדו של וישְׁנּוּ. הוא אומר, מוּקְתי-פְּרַדָאתָא סַרְוֵשָׁאםּ וישְׁנּוּר אֵוַה נַה סַמְּשַׂיַהּ: "אין ספק שוישְׁנּוּ הוא מעניק הגאולה לכול."