רַסוֹ 'הַם אַפְּסוּ קַוּנְתֵיַה פְּרַבְּהָאסְמי שַׂשׂי-סֻוּרְיַיוֹהּ פְּרַנַּוַהּ סַרְוַה-וֵדֵשׁוּ שַׂבְּדַהּ קְהֵא פַּוּרוּשַׁםּ נְרּישׁוּ
רַסַהּ—טעם; אַהַם—אני; אַפְּסוּ—במים; קַוּנְתֵיַה—הו בן קוּנְתִי; פְּרַבְּהָא—אור; אַסְמי—אני; שַׂשׂי-סֻוּרְיַיוֹהּ—של השמש והירח; פְּרַנַּוַהּ—שלוש ההגאים אַ-וּ-םּ; סַרְוַה—בכול; וֵדֵשׁוּ—הוֵדות; שַׂבְּדַהּ—צליל; קְהֵא—באתר; פַּוּרוּשַׁם—יכולת; נְרּישׁוּ—באדם.
תרגום
הו בן-קוּנְתִי, אני טעם המים, זיו החמה והלבנה וההברה אוֹם במנתרות הוֵדיות. אני הצליל באֶתר והיכולת באדם.
פסוק זה מסביר כיצד אלוהים שורה בכול באמצעות אוניו הרבים, החומריים והרוחניים. בתחילה אלוהים מובחן באוניו השונים, ומשום כך אפשר שיוּבן כחסר אישיות. אף על פי שמצוי במשכנו הנצחי, הוא נתפס באמצעות אוניו השונים השורים בכול, ממש כשם שאל השמש נתפס באמצעות אונו השורה בכול, אור השמש. טעם המים הוא העיקרון הפעיל במים. איש אינו אוהב לשתות מי ים, בגלל שטעם המים הטהור מעורב במלח. טיבם של המים נמדד בטוהר טעמם, וטעם טהור זה הוא אחד מאוניו של האל. האימפרסונליסט תופס את קיומו של האל בטעמם של המים, בעוד שהפרסונליסט, נוסף על כך, מהלל את האל על נדיבותו, על שסיפק מים טעימים לשבור את צימאונו של האדם. זוהי הדרך לראות את העליון. למעשה, אין כל מחלוקת בין הפרסונליסט לאימפרסונליסט, שהרי מי שיודע את אלוהים, יודע ששתי התפיסות מצויות בכל דבר בו זמנית, וללא סתירה. זהו הבסיס לתורתו הנשגבת של שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה: אַצְ'ינְתְיַה בְּהֵדַה ו-אַבְּהֵדַה-תַתְתְוַה — אחדות ושוני בו זמניים. אור השמש והירח מקורו בבְּרַהְמַגְ'יוֹתי, זוהרו הבלתי אישי של האל. פְּרַנַּוַה, הצליל הנשגב אוֹםּ-קָארַה, שפותח כל מזמור וֵדי, פונה אל האל העליון. מאחר שהאימפרסונליסטים חוששים לפנות לאל באחד מאינספור שמותיו, הם מעדיפים להגות את הצליל הנשגב אוֹםּ-קָארַה. אלא שאינם יודעים שאוֹםּ-קָארַה הוא ייצוגו הצלילי של קְרּישְׁנַּה. תודעת קְרישְׁנַה חודרת לכל תחום ותחום; מי שמכירה הוא מבורך, ומי שלא יודעים את קְרּישְׁנַּה שרויים באשליה. מכאן שידע על קְרּישְׁנַּה הוא גאולה, ואי ידיעתו פירושו שעבוד.