יֵשָׁאםּ תְו אַנְתַה-גַתַםּ פָּאפַּםּ גַ'נָאנָאםּ פּוּנְּיַה-קַרְמַנָּאם תֵא דְוַנְדְוַה-מוֹהַה-נירְמוּקְתָא בְּהַגַ'נְתֵא מָאםּ דְרּידְּהַה-וְרַתָאהּ
יֵשָׁאם—אלו ששלהם; תוּ—אבל; אַנְתַה-גַתַם—נמחו לחלוטין; פָּאפַּם—חטאים; גַ'נָאנָאם—לאנשים; פּוּנְּיַה—צדיקים; קַרְמַנָּאם—שהמעשים הקודמים שלהם; תֵא—הם; דְוַנְדְוַה—משניות; מוֹהַה—מאשליה; נירְמוּקְתָאהּ—משוחררים; בְּהַגַ'נְתֵא—עוסקים בשירות מסור; מָאם—אליי; דְרּידְּהַה-וְרַתָאהּ—בהחלטיות.
תרגום
מי שבחייהם הקודמים והנוכחיים נהגו בצדיקות וחטאיהם כולם נמחו, פטורים משניוּת האשליה ועוסקים בשירותי בהחלטיות.
בפסוק זה נזכרים אלה שראויים להתעלות למישור הנשגב. החוטאים, האתיאיסטים, הסכלים והרמאים — אלה מתקשים מאוד לגבור על שניות המשיכה והדחייה, בעוד שמי שתרגלו בחייהם את כללי הדת ונהגו בצדיקות וגברו על התגובות לחטאיהם — רק הם יכולים לפנות לשירות מסור ולהתעלות בהדרגה לידע הנשגב על אודות אישיות-אלוה. אז, בהדרגה, הם יכולים להגות בטראנס באל. זהו תהליך ההתעלות למישור הרוחני. אלא שתהליך שכזה אפשרי רק בחברתם של דְבֵקים טהורים, משום שבחברתם אפשר להשתחרר מאשליה. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (5.5.2) נאמר שמי שחפץ להיגאל, חייב לשרת דְבֵקים (מַהַת-סֵוָאםּ דְוָארַם אָהוּר וימוּקְתֵהּ); מי שמתרועע עם חומרניים, לעומת זאת, בוחר בנתיב המוליך אל מחשכי הקיום (תַמוֹ-דְוָארַםּ יוֹשׁיתָאם סַנְֹגי-סַנְֹגַםּ). דְבֵקיו של האל תרים בעולם ומנסים לרפא את הנשמות המותנות מאשלייתן. האימפרסונליסטים אינם יודעים ששִכחת מעמדם הטבעי ככפופים לאל מהווה הפרה חמורה של החוק האלוהי. מכל מקום, מבלי לשוב למעמד טבעי זה, אי אפשר להבין את האל, גם לא לעסוק בהחלטיות בשירותו האוהב והנשגב.