וֵדֵשׁוּ יַגְ'נֵֿשׁוּ תַפַּהְּסוּ צַ'יְוַה דָאנֵשׁוּ יַת פּוּנְּיַה-פְּהַלַםּ פְּרַדישְׁטַם אַתְיֵתי תַת סַרְוַם אידַםּ וידיתְוָא יוֹגִי פַּרַםּ סְתְהָאנַם אוּפַּיְתי צָ'אדְיַם
וֵדֵשׁוּ—בלימוד הוֵדות; יַגְ'נֵֿשׁוּ—בביצוע יַגְ'נַֿה, הקרבה; תַפַּהְּסוּ—בביצוע סיגופים שונים; צַ'ה—גם; אֵוַה—אכן; דָאנֵשׁוּ—בנתינת צדקה; יַת—זה אשר; פּוּנְּיַה-פְּהַלַם—תוצאות של מעשים טובים; פְּרַדישְׁטַם—צוּין; אַתְיֵתי—עולה על; תַת סַרְוַם—כל זה; אידַם—זאת; וידיתְוָא—ביודעו; יוֹגִי—הדָבֵק; פַּרַם—העליון; סְתְהָאנַם—למשכן; אוּפַּיְתי—מגיע; צַ'ה—גם; אָדְיַם—המקורי.
תרגום
מי שפוסע בנתיב השירות המסור אינו חסר את התוצאות הנובעות מלימוד הוֵדות, מביצוע הקרבות חמורות, ממתן צדקה, מביצוע פעילות למען פרי או מחֵקר פילוסופי. השירות המסור לבדו מקנה לו כל זאת, ועם קץ חייו הוא מגיע למשכן הנצחי, העליון.
פסוק זה מסכם את הפרקים השביעי והשמיני, אשר דנים בעיקרם בתודעת קְרּישְׁנַּה ובשירות מסור. את הוֵדות יש ללמוד בהדרכתו של מורה רוחני, ולימוד זה כרוך בסיגופים ובקשיים רבים. על הבְּרַהְמַה-צָ'ארִי להתגורר בביתו של המורה הרוחני כמשרת. עליו לקבץ תרומות מדלת לדלת ולהביאן למורו. הוא רשאי לאכול רק לפקודת המורה, ואם ביום כלשהו המורה לא קורא לתלמיד, הרי שהלה צם. אלה הם כמה מכללי הבְּרַהְמַה-צַ'רְיַה. מגיל חמש עד עשרים צריך התלמיד ללמוד את הוֵדות בהשגחת המורה, כדי לפתח אופי מושלם. לימוד שכזה לא נועד לשמש בידור לפילוסופי הכורסאות, אלא לעצב את האופי. לאחר תרגול שכזה רשאי הבְּרַהְמַה-צָ'ארִי להינשא ולהיכנס לחיי משפחה. כבעל משפחה עליו לבצע הקרבות שונות, לצורך הארה נוספת. עליו גם להעניק צדקה, בהתאם לארץ, לזמן ולמקבל, על פי ההבחנות שבבְּהַגַוַד-גִיתָא בין צדקה בטוֹבוּת, צדקה בלהיטות וצדקה בבערות. עם פרישתו מחיי המשפחה וכניסתו לשלב הוָאנַפְּרַסְתְהַה, עליו לבצע סיגופים קשים — לחיות ביער, ללבוש לגופו קליפות עצים, לא להתגלח וכו'. דרך בְּרַהְמַה-צַ'רְיַה, חיי משפחה, וָאנַפְּרַסְתְהַה ולבסוף סַנְנְיָאסַה, מתעלה האדם לשלב השלמות. אחדים מתעלים אז לכוכבי עדן, וכשהם מוסיפים ומתקדמים הם זוכים לגאולה בשמיים הרוחניים — בבְּרַהְמַגְ'יוֹתי הבלתי אישי או בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או קְרּישְׁנַּלוֹקַה. זהו הנתיב שסוללת הספרות הוֵדית. מכל מקום, יופייה של תודעת קְרּישְׁנַּה הוא שבבת אחת, על ידי שירות מסור, אפשר לפסוע מעבר לכל טקסיהם של המעמדות השונים הללו. המילה אידַם וידיתְוָא מורה על החשיבות שבהבנת ההוראות שנותן שְׂרִי קְרּישְׁנַּה בפרק זה ובפרק השביעי. אין לנסות ולהבין את הפרקים הללו באופן אקדמי, שכלתני, אלא על ידי שמיעתם בחברתם של דְבֵקים. ששת הפרקים מהשביעי עד השנים-עשר מהווים את מהות ועיקר הגִיתָא. האל כמו שׂם את ששת הפרקים הראשונים וששת האחרונים כמעטה ומגן לפרקים האמצעיים. מי שזכה ומבין את הבְּהַגַוַד-גִיתָא — ובייחוד את ששת הפרקים האמצעיים — בחברתם של דְבֵקים, הרי שחייו הם באחת מהוללים ומעבר לכל סיגופים, הקרבות, צדקה, שכלתנות עיונית וכו'. זאת משום שדי בתודעת קְרישְׁנַה כדי להשיג את תוצאות כל אלה. מי שאמונתו קטנה בבְּהַגַוַד-גִיתָא צריך ללומדה מדָבֵק, שהרי נאמר בתחילת הפרק הרביעי שרק דְבֵקים מבינים את הבְּהַגַוַד-גִיתָא; אף לא אחד מלבדם מסוגל להבין בשלמות את תכליתה. מכאן שרק דְבֵקו של קְרּישְׁנַּה יכול ללמד אותה ולא השכלתן הספקולטיבי. זהו סימנה של אמונה. לימוד הבְּהַגַוַד-גִיתָא והבנתה מתחילים למעשה כשמחפשים אחר דָבֵק וזוכים בחברתו. התקדמות בחברתו של דָבֵק מובילה לעיסוק בשירות מסור, ושירות שכזה מסלק כל ספק לגבי קְרּישְׁנַּה, שהוא אלוהים, ולגבי מעשיו, דמותו, עלילותיו, שמו ושאר היבטיו. כשהספקות נמוגים כליל מתייצב הדָבֵק בלימודו. או אז הוא חווה את טעמו הנפלא של לימוד הגִיתָא והופך למודע לקְרּישְׁנַּה תמיד. בשלב מתקדם עוד יותר מתאהב הדָבֵק בקְרּישְׁנַּה כליל. שלמות עליונה זו מאפשרת לו להתעלות למשכנו של קְרּישְׁנַּה שבשמיים הרוחניים, גוֹלוֹקַה וְרּינְדָאוַנַה, שם הוא זוכה באושר נצחי. בזאת מסתיימות התעמקויות בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה בפרק השמיני של שְׂרִימַד בְּהַגַוַד-גִיתָא שדן בהגעה לעליון.