יַםּ יַםּ וָאפּי סְמַרַן בְּהָאוַםּ תְיַגַ'תְי אַנְתֵא קַלֵוַרַם תַםּ תַם אֵוַיְתי קַוּנְתֵיַה סַדָא תַד-בְּהָאוַה-בְּהָאויתַהּ
יַם יַם—את כל ש-; וָא אַפּי—בכל מצב; סְמַרַן—בזוכרו; בְּהָאוַם—את ההוויה; תְיַגַ'תי—עוזב; אַנְתֵא—בסוף; קַלֵוַרַם—את הגוף; תַם תַם—אליה; אֵוַה—אכן; אֵתי—מגיע; קַוּנְתֵיַה—הו בן קוּנְתִי; סַדָא—תמיד; תַת—הזה; בְּהָאוַה—את מצב ההוויה; בְּהָאויתַהּ—בזוכרו.
תרגום
הו בן-קוּנְתִי, אותה הוויה שזוכר האדם בעוזבו את גופו, היא ההוויה שאליה יגיע תמיד.
מוסבר כאן תהליך ההשתנות ברגע הקריטי של המוות. מי שבקץ חייו נוטש את גופו תוך מחשבה על קְרּישְׁנַּה, זוכה בטבעו הנשגב של האל, בעוד שמי שחושב על משהו אחר לא יזכה באותו מעמד נשגב. יש להקפיד ולהדגיש עניין זה. כיצד אפשר למות בהלך רוח נכון? מַהָארָאגַ'ה בְּהַרַתַה, אף שהיה דגול עד מאוד, חשב על צבי באחרית ימיו, וזכה בגוף של צבי בחייו הבאים. בגוף של צבי הוא זכר אמנם את מעשיו הקודמים, ואף על פי כן נאלץ לשהות בגוף חיה. מובן שמחשבותיו של אדם במהלך חייו מצטברות ומשפיעות על מחשבתו ברגע המוות. מכאן שחיים אלה יוצרים את החיים הבאים. מי שבחיים אלה שרוי בטוֹבוּת והוגה בקְרּישְׁנַּה תמיד, יהיה לו קל יותר לזכור את קְרּישְׁנַּה בסוף חייו. זיכרונו ירוממו אז לטבעו הנשגב של קְרּישְׁנַּה. מי ששקוע כולו בשירות נשגב לקְרּישְׁנַּה, הרי שגופו הבא יהיה נשגב (רוחני), ולא חומרי. זמרת הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא מהווה אם כן את התהליך היעיל ביותר לשינוי ההוויה בגמר החיים.