אַנְתַה-קָאלֵא צַ'ה מָאם אֵוַה סְמַרַן מוּקְתְוָא קַלֵוַרַם יַהּ פְּרַיָאתי סַה מַד-בְּהָאוַםּ יָאתי נָאסְתְי אַתְרַה סַמְּשַׂיַהּ
אַנְתַה-קָאלֵא—בסוף החיים; צַ'ה—גם; מָאם—אותי; אֵוַה—אכן; סְמַרַן—זוכר; מוּקְתְוָא—בנוטשו; קַלֵוַרַם—את הגוף; יַהּ—מי ש-; פְּרַיָאתי—הולך; סַהּ—הוא; מַת-בְּהָאוַם—את הטבע שלי; יָאתי—מקבל; נַה—לא; אַסְתי—יש; אַתְרַה—בכך; סַמְּשַׂיַהּ—ספק.
תרגום
ומי שבקץ חייו, בנוטשו את גופו, זוכר רק אותי, זוכה מייד בטבעי. אין כל ספק בכך.
פסוק זה מדגיש את חשיבותה של תודעת קְרּישְׁנַּה. מי שנוטש את גופו מתוך מודעות לקְרּישְׁנַּה, מתעלה מייד לטבעו הנשגב של אלוהים. האל העליון הוא הטהור מכול. מכאן שמי שמודע לקְרּישְׁנַּה תמיד, גם הוא ניחן בטוהר שכזה. המילה סְמַרַן ("זוכר") היא חשובה. נשמה לא טהורה, שלא תרגלה תודעת קְרּישְׁנַּה ושירות מסור, אינה מסוגלת לזכור את קְרּישְׁנַּה. משום כך יש לתרגל תודעת קְרּישְׁנַּה ממש מראשית החיים. מי שחותר להצלחה בסוף חייו חייב לתרגל את זכירתו של קְרּישְׁנַּה. עליו לזמר תמיד את המַהָא-מַנְתְרַה הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא. שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה הורה להיות מאופקים וסבלנים כעץ (תַרוֹר אַפּי סַהישְׁנּוּנָא). אדם שמזמר הַרֵא קְרּישְׁנַּה אפשר שייתקל בקשיים רבים, אולם עליו לשאת בהם באורח רוח ולהמשיך ולזמר הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא. או אז יוכל לקטוף בסוף חייו את מלוא פירותיה של תודעת קְרּישְׁנַּה.