מַנְ-מַנָא בְּהַוַה מַד-בְּהַקְתוֹ מַד-יָאגִ'י מָאםּ נַמַסְקוּרוּ מָאם אֵוַיְשְׁיַסי יוּקְתְוַיְוַם אָתְמָאנַםּ מַת-פַּרָאיַנַּהּ
מַת-מַנָאהּ—תמיד חושב עליי; בְּהַוַה—הֱיֵה; מַת—שלי; בְּהַקְתַהּ—דָבֵק; מַת—שלי; יָאגִ'י—סוגד; מָאם—לפני; נַמַסְקוּרוּ—השתחווה; מָאם—אליי; אֵוַה—אכן; אֵשְׁיַסי—תגיע; יוּקְתְוָא—במקדך; אֵוַם—כך; אָתְמָאנַם—את הנשמה; מַת-פַּרָאיַנַּהּ—מסוּר לי.
תרגום
הגֶה בי במחשבתך תמיד, הֱיֵה לדְבֵקי, השתחווה לפניי וסגוד לי. אם כל כולך תתמקד בי כך, הרי שתבוא אליי.
פסוק זה מורה בבירור שתודעת קְרּישְׁנַּה היא האמצעי היחיד לגאולה מן השעבוד לטומאת העולם החומרי. אף שנאמר כאן בבירור ששירות מסור נעשה לאל האישי העליון, קְרּישְׁנַּה, רבים הפרשנים חסרי המצפון שמסיטים, למרבה הצער, את דעת הקורא לרעיונות חסרי שחר. הם אינם יודעים שמחשבתו של קְרּישְׁנַּה אינה שונה מקְרּישְׁנַּה. קְרּישְׁנַּה אינו ישות-חיים רגילה; הוא האמת המוחלטת. גופו, מחשבתו והוא עצמו כולם זהים ומוחלטים. בביאורו בשם אַנוּבְּהָאשְׁיַה לצַ'יְתַנְיַה-צַ'ריתָאמְרִּתַה (אָדי-לִילָא, פרק חמישי), בְּהַקְתיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתִי גוֹסְוָאמִי מצטט מן הקֻוּרְמַה פּוּרָאנַּה, דֵהַה-דֵהי-ויבְּהֵדוֹ 'יַםּ נֵשְׂוַרֵא וידְיַתֵא קְוַצ'ית. פירושו של דבר שאין הבדל בין קְרּישְׁנַּה, האל העליון, ובין גופו. אלא שאותם פרשנים אינם בקיאים כלל במדע של קְרּישְׁנַּה. הם מסתירים את קְרּישְׁנַּה ומפרידים את אישיותו ממחשבתו או מגופו. על אף בערותם המוחלטת במדע זה, הם גורפים ממון מהונאת הציבור. ישנם גם דמוניים ממש; אלה חושבים אמנם על קְרּישְׁנַּה, אלא שהם עושים זאת מתוך קנאה, כמו המלך קַמְּסַה, דודו של קְרּישְׁנַּה. הוא הגה בקְרּישְׁנַּה תמיד, אולם חשב אותו לאויבו. הוא חרד תמיד ותהה מתי יבוא להורגו. הגות כזו אינה מועילה. ההגות צריכה להיות חדורה באהבה ובמסירות; זוהי בְּהַקְתי. יש להוסיף ולהתקדם בידע על קְרּישְׁנַּה. ומהי התקדמות חיובית? זו אפשרית על ידי לימוד ממורה מוסמך. קְרּישְׁנַּה הוא האל האישי העליון. כבר הסברנו שגופו אינו חומרי, אלא נצחי ומלא חדווה וידע. דיונים שכאלה על קְרּישְׁנַּה מסייעים לאדם להפוך לדָבֵק, וכל ניסיון להבין ממקורות אחרים, בלתי מהימנים, הוא עקר וחסר תועלת. על הכול למקד את המיינד בדמות הנצחית — דמותו המקורית של קְרּישְׁנַּה, ומתוך ביטחון ואמונה שהוא העליון, עליהם לעסוק בסגידתו. בהודו ישנם מאות ואלפי מקדשים שבהם סוגדים ומתרגלים שירות מסור לקְרּישְׁנַּה. תרגול שכזה כרוך בהשתחוות לפני האל. על האדם לכפוף את ראשו לפני דמות המֻוּרְתי של האל ולהקדיש לו את מחשבתו, גופו ומעשיו — הכול. זוהי השתקעות מוחלטת באל, ללא כל סטייה, והיא מרוממת את הדָבֵק לקְרּישְׁנַּלוֹקַה. אל לנו ללכת שולל אחר פרשנים חסרי מצפון, אלא לעסוק בתשעת תהליכי השירות המסור, החל משמיעה וזמרה על אודות קְרּישְׁנַּה. שירות מסור טהור הוא ההישג הנעלה ביותר בחברה האנושית. הפרקים השביעי והשמיני הסבירו על שירות מסור לאל, אשר פטור מידע ספקולטיבי, מיוגה מיסטית ומפעילות למען פרי. מי שאינם טהורים לגמרי, אפשר שיימשכו אחר היבטים אחרים של האל, כמו הבְּרַהְמַגְ'יוֹתי הבלתי אישי או הפַּרַמָאתְמָא המקומי. דָבֵק טהור, לעומת זאת, עוסק בשירותו של אלוהים במישרין. בשיר יפהפה על קְרּישְׁנַּה נאמר שסוגדיהם של האלים למחצה הם משוללי תבונה, ולעולם לא ישיגו את הגמול העליון — קְרּישְׁנַּה. דָבֵק בראשית דרכו אפשר שימעד בצורה כלשהי, ואף על פי כן הוא נחשב לנעלה מכל יוגי או הוגה דעות אחר. מי שעוסק כולו בתודעת קְרּישְׁנַּה הוא קדוש וצדיק גמור. במהרה ייפסקו מעשיו המקריים, הבלתי טהורים, והוא ישיג שלמות. מכל מקום, דָבֵק טהור אינו מועד עוד לעולם, שהרי האל דואג בעצמו לדְבֵקיו הטהורים. מכאן שעל הנבון שמחפש אושר בעולם זה לפנות במישרין לתרגול תודעת קְרּישְׁנַּה. או אז הוא יזכה בגמולו העליון של קְרּישְׁנַּה. בזאת מסתיימות התעמקויות בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה בפרק התשיעי של שְׂרִימַד בְּהַגַוַד-גִיתָא שדן בידע הכמוס ביותר.