רָאגַ'ה-וידְיָא רָאגַ'ה-גוּהְיַםּ פַּויתְרַם אידַם אוּתְתַמַם פְּרַתְיַקְשָׁאוַגַמַםּ דְהַרְמְיַםּ סוּ-סוּקְהַםּ קַרְתוּם אַוְיַיַם
רָאגַ'ה-וידְיָא—מלך החינוך; רָאגַ'ה-גוּהְיַם—הכמוס מכול; פַּויתְרַם—טהור מכול; אידַם—הזה; אוּתְתַמַם—נשגב; פְּרַתְיַקְשַׁה—מתוך התנסות ישירה; אַוַגַמַם—ניתן להבנה; דְהַרְמְיַם—עקרון הדת; סוּ-סוּקְהַם—שמח מאוד; קַרְתוּם—לביצוע; אַוְיַיַם—קיים לעד.
תרגום
ידע זה הוא מלך כל חינוך, והגנוז והכמוס מכול. הוא הידע הטהור ביותר. וכיוון שהוא מעניק תפיסה ישירה של העצמי מתוך התנסות פנימית, הרי שהוא מהווה את שלמות הדת. הוא נצחי ומיושם בחדווה.
פרק זה של הבְּהַגַוַד-גִיתָא נקרא מלך החינוך מאחר שהוא מהווה את תמצית כל הרעיונות והגישות הפילוסופיות שהוסברו עד כה. גַוּתַמַה, קַנָּאדַה, קַפּילַה, יַגְ'נַֿוַלְקְיַה, שָׂאנְּדּילְיַה ווַיְשְׂוָאנַרַה נמנים עם הוגי הדעות החשובים של הודו. ולבסוף ניצב וְיָאסַדֵוַה, מחבר הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה. אם כן, שדה הפילוסופיה או הידע הנשגב אינו לוקה בחוסר ידע. והנה האל אומר שהפרק התשיעי הוא מלך כל הידע הזה; הוא תמצית כל הידע שמצוי בוֵדות ובתפיסות הפילוסופיות השונות. ידע זה נחשב לכמוס מכול. זאת משום שהוא מקנה הבנה על ההבדל שבין הגוף לנשמה. ושירות מסור מהווה מלך הידע הנשגב כולו ופסגתו. איש לא זוכה כיום להתחנך בידע כמוס זה; ההשכלה כולה מבוססת על ידע חיצוני. רבים תחומיה של ההשכלה הרגילה: פוליטיקה, סוציולוגיה, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, הנדסה וכו'. ענפי הידע ברחבי תבל הם רבים, ורבים האוניברסיטאות הגדולות ומוסדות ההשכלה. אלא שלמרבה הצער, מדע הנשמה הרוחנית אינו נלמד באף אחד מאלה. זאת אף שהנשמה מהווה את החלק החשוב ביותר בגוף; שהרי ללא נוכחותה, חסר הגוף כל ערך. אף על פי כן מדגישים האנשים את הצרכים הגופניים ומתעלמים מנשמת החיים. הבְּהַגַוַד-גִיתָא, בייחוד מהפרק השני ואילך, מדגישה את חשיבותה של הנשמה. כבר מראשיתה אומר האל שגוף זה הוא בן חלוף, ואילו הנשמה היא נצחית (אַנְתַוַנְתַה אימֵא דֵהָא ניתְיַסְיוֹקְתָאהּ שַׂרִירינַּהּ). ידע כמוס מתחיל לכן בידיעת ההבדל שבין הנשמה הרוחנית לגוף, ובהכרת טבעה הבלתי משתנה, הבלתי מתכלה והנצחי. אלא שידע כזה, אין בו עדיין מידע חיובי על הנשמה. יש שנוטים לחשוב שהנשמה שונה מהגוף, ובשעה שהוא מתכלה, או כשהנשמה נגאלת מגופה, היא נשארת בריקוּת ומאבדת את טבעה האישי, הייחודי. אולם אין כל אמת בסברה זו. כיצד אפשר שאותה נשמה, שפעילה כל כך בתוך הגוף, תהפוך לבלתי פעילה בשעה שהיא נגאלת מהגוף? הנשמה פעילה תמיד, ומאחר שהיא נצחית, הרי שהיא גם פעילה לעד. פעילותה בממלכה הרוחנית מהווה את הידע הרוחני הטמיר ביותר. משום כך מתוארת כאן פעילות זו כמלך כל הידע, או הידע הכמוס והגנוז מכול. על פי הספרות הוֵדית, מהווה ידע זה את צורת הפעילות הטהורה ביותר. ספר הפַּדְמַה-פּוּרָאנַּה מנתח את פעילותו החטאה של האדם ומסביר כי מקורה בחטאים חוזרים ונשנים. מי שעוסקים בפעילות למען פרי סבוכים בשלבים שונים ובצורות שונות של תגובות נפשעות. כאשר זרע של עץ כלשהו נזרע, העץ אינו נובט וגדל מיד; זה אורך זמן מה. תחילה צץ נבט זעיר והוא גדל ומתפתח לעץ. או אז צומחים פרחים ופירות. ורק לאחר שכל זה נשלם, יכול זורע העץ ליהנות מפרי עמלו. בדומה לכך, מעשה חטאו של האדם, כמו זרע, מבשיל רק לאחר זמן כלשהו. אפשר לחלק את מעשה החטא לשלבים שונים. אפשר שהפרט חדל כבר מהמעשה הנפשע, אלא שהתוצאות, או פירות חטאו, עדיין מצפות לו. ישנם חטאים שטמונים עדיין בצורת זרע, וישנם כאלה שכבר נבטו והבשילו ונותנים עתה את פריים, שנחווה כמצוקה וכאב. בפסוק העשרים ושמונה של הפרק השביעי נאמר שמי שהתגובות לחטאיו נמחו כולן ומעשיו כולם צדיקים, והוא פטור משניות העולם החומרי — הריהו עוסק בשירות מסור לקְרּישְׁנַּה. במילים אחרות, מי שעוסקים בשירות מסור לאל השתחררו כבר מכל תגובה. דבר זה מאושש בפַּדְמַה-פּוּרָאנַּה: אַפְּרָארַבְּדְהַה-פְּהַלַםּ פָּאפַּםּ קֻוּטַםּ בִּיגַ'םּ פְּהַלוֹנְמוּקְהַם קְרַמֵנַּיְוַה פְּרַלִייֵתַה וישְׁנּוּ-בְּהַקְתי-רַתָאתְמַנָאם מי שעוסקים בשירות מסור לאל, התגובות לחטאיהם — אלה שהבשילו, אלה שבמאגר, או אלה שבצורת זרע — כולן נכחדות בהדרגה. מכאן שכוחו המטהר של השירות המסור הוא אדיר ורב. זה נקראה פַּויתְרַם אוּתְתַמַם, כלומר הטהור מכול. אוּתְתַמַה פירושו נשגב. תַמַס פירושו עולם זה או חושך, ואוּתְתַמַה פירושו זה שנשגב לפעילות החומרית. גם אם נראה לעתים שפועלם של הדְבֵקים דומה למעשיהם של אנשים רגילים, לעולם אין לחשוב את השירות המסור לחומרי. מי שרואה את טבע השירות המסור ומכיר אותו, לא יחשוב לעולם פעילות שכזו לחומרית. שהרי כולה רוחנית, חדורת מסירות ובלתי נגועה במידות הטבע החומרי. נאמר שביצוע השירות המסור מושלם כל כך, עד כי אפשר לחוות את תוצאותיו במישרין. התוצאה הישירה נחווית באופן מעשי, ואכן, התנסינו בעצמנו שכל מי שמזמר ללא עברות את שמו הקדוש של קְרּישְׁנַּה (הַרֵא קְרּישְׁנַּה הַרֵא קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא), חש במהלך זמרתו בעונג נשגב, ועד מהרה מתנקה מכל טומאה חומרית. אפשר לראות זאת הלכה למעשה. יתר על-כן, כל מי שנוסף על השמיעה, מנסה גם להפיץ את מסר השירות המסור, או מסייע לפעילות ההטפה של תודעת קְרּישְׁנַּה, יחוש בהדרגה בהתקדמות רוחנית. התקדמות רוחנית זו אינה תלויה בשום השכלה קודמת או בכישורים כלשהם. התהליך עצמו טהור כל כך, עד כי די לעסוק בו בשביל להיטהר. דבר זה מתואר גם בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה (3.2.26): פְּרַקָאשַׂשׂ צַ'ה קַרְמַנְּי אַבְּהְיָאסָאת: "השירות-המסור הוא רב עוצמה והשפעה, ולעוסק בו מובטחת הארה." חייו הקודמים של נָארַדַה מהווים דוגמה מעשית לכך. באותם חיים הוא היה בנה של שפחה. הוא היה חסר השכלה ולא נולד למשפחה רמת יחס. אולם בשעה שאמו עסקה בשירותם של דְבֵקים גדולים, נהג לסייע בידה. לעתים, בהעדרה, היה אף משרת אותם בעצמו. נָארַדַה אומר: אוּצְ'צְ'הישְׁטַה-לֵפָּאן אַנוּמוֹדיתוֹ דְויגַ'יְהּ סַקְרּית סְמַה בְּהוּנְֿגֵ'א תַד-אַפָּאסְתַה-קילְבּישַׁהּ אֵוַםּ פְּרַוְרּיתְתַסְיַה וישׂוּדְדְהַה-צֵ'תַסַס תַד-דְהַרְמַה אֵוָאתְמַה-רוּצ'יהּ פְּרַגָ'איַתֵא בפסוק זה מהשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (1.5.25) נָארַדַה מתאר את חייו הקודמים לתלמידו וְיָאסַדֵוַה. הוא אומר שבהיותו ילד שירת את אותם דְבֵקים טהורים במשך ארבעת חודשי שהותם, וזכה להימצא בחברתם. לעתים קדושים אלה היו מותירים שאריות מזון בצלחותיהם, והילד, שרחץ את כליהם, רצה לטעום שאריות אלה. הוא ביקש את רשותם, ולאחר שקיבלהּ, אכל את השאריות, וכתוצאה מכך השתחרר מכל תגובות החטא. כשהמשיך ואכל התנקה לבבו, והפך לטהור כלב הקדושים. תוך כדי שמיעה וזמרה, חוו הדְבֵקים הדגולים בטעמו של שירות מסור בלתי פוסק לאל, וגם נָארַדַה פיתח בהדרגה טעם שכזה. נָארַדַה מוסיף ואומר: תַתְרָאנְו-אַהַםּ קְרּישְׁנַּה-קַתְהָאהּ פְּרַגָאיַתָאם אַנוּגְרַהֵנָּאשְׂרּינַּוַםּ מַנוֹ-הַרָאהּ תָאהּ שְׂרַדְדְהַיָא מֵא 'נוּ-פַּדַםּ וישְׂרּינְּוַתַהּ פְּרייַשְׂרַוַסְי אַנְֹגַה מַמָאבְּהַוַד רוּצ'יהּ בחברתם של הקדושים פיתח נָארַדַה את המשיכה לשמיעה ולזמרה על תפארתו של האל וניעור בו רצון עז לשירות מסור. מכאן, כמתואר בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה, פְּרַקָאשַׂשׂ צַ'ה קַרְמַנְּי אַבְּהְיָאסָאת: עצם העיסוק בשירות מסור מגלה לדָבֵק הכול, מוכנית, והוא יכול להבין. זה נקרא פְּרַתְיַקְשַׁה, תפיסה ישירה. המילה דְהַרְמְיַם פירושה "נתיב הדת". נָארַדַה היה בנה של שפחה. הוא לא זכה ללמוד בבית-ספר, ובסך הכול סייע לאמו. אלא שלמרבה המזל, עסקה אמו בשירותם של דְבֵקים. גם הילד נָארַדַה זכה בהזדמנות כזו, ומעצם התרועעותו עמם זכה להגשים את הנעלה שבמטרות הדת כולן. שירות מסור, כדברי השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (סַה וַי פּומְּסָאםּ פַּרוֹ דְהַרְמוֹ יַתוֹ בְּהַקְתיר אַדְהוֹקְשַׁגֵ'א) מהווה את מטרת הדת העליונה. האנשים הדתיים אינם יודעים לרוב ששלמות הדת מתבטאת בשירות מסור. כפי שדנו כבר בפסוק האחרון של הפרק השמיני (וֵדֵשוּ יַגְ'נֵֿשוּ תַפַּהְּסוּ צַ'יְוַה), הידע הוֵדי נלמד בעיקר לצורך הגשמה עצמית. והנה כאן, נָארַדַה, שלא הלך לבית ספר של מורה רוחני מעולם, ולא התחנך על פי העקרונות הוֵדיים, זוכה ומגשים את תוצאותיו העליונות של הלימוד הוֵדי. עוצמתו של תהליך זה רבה כל כך, עד כי אפילו מבלי לקיים בדרך קבע את התרגול הדתי, אפשר להתעלות לשלמות העליונה. כיצד זה אפשרי? הספרות הוֵדית מאששת: אָצָ'ארְיַוָאן פּוּרוּשׁוֹ וֵדַה. מי שזוכה ומתרועע עם אָצָ'ארְיות דגולים, גם אם הוא חסר השכלה או שמעולם לא למד את הוֵדות, יכול לדעת על בוריו את כל הידע הדרוש להגשמה עצמית. תהליך השירות המסור מלא שמחה (סוּ-סוּקְהַם). מדוע? שירות מסור מורכב משְׂרַוַנַּםּ קִירְתַנַםּ וישְׁנּוֹהּ. די לשמוע על תפארתו של האל או להאזין להרצאותיהם הפילוסופיות של אָצָ'ארְיות מוסמכים על ידע נשגב. פשוט, תוך כדי ישיבה אפשר ללמוד; אחר אפשר לאכול את שאריותיו של המזון הטעים שהוגש כמנחה לאלוהים. השירות מלא חדווה בכל אחד משלביו, ואפשר לבצעו אפילו בעוני ובדלות. האל אומר, פַּתְרַםּ פּוּשְׁפַּםּ פְּהַלַםּ תוֹיַם: הוא נכון לקבל מדְבֵקו כל מנחה, ולו גם עלה, פרח, פרי או מעט מים. אלה מצויים בעולם כולו וכל אחד, מכל מעמד חברתי, יכול להגישם, ואלוהים יקבלם אם יוגשו באהבה. רבות הדוגמאות בתולדות העולם; חכמים דגולים כסַנַת-קוּמָארַה, למשל, הפכו לדְבֵקים לאחר שטעמו את עלי התוּלַסִי שהוגשו כמנחה לכפות רגלי הלוטוס של האל. תהליך המסירות יפה עד מאוד וביצועו חדור כולו בשמחה. אלוהים אינו מעוניין בדברים שמוּגשים לו, אלא באהבתו של המגיש. נאמר כאן, שלא כדעתם של הוגי דעות המָאיָאוָאדִים, שהשירות המסור קיים לעד. אלה אמנם מתרגלים לפעמים שירות מסור לכאורה, אלא שלפי תפיסתם, הם ימשיכו ויתרגלו זאת עד לגאולה, ואז, כאשר יהיו בני חורין, "ייטמעו באלוהים". שירות זמני ומוגבל שכזה אינו נחשב לשירות טהור. שירות מסור אמיתי ממשיך גם לאחר הגאולה. הדָבֵק אינו מנסה להיטמע באל. גם בכוכב הרוחני שבממלכת אלוהים הוא ממשיך ומשרת. כפי שיסתבר מן הבְּהַגַוַד-גִיתָא, שירות אמיתי מתחיל לאחר הגאולה. כשהופך הדָבֵק לבן חורין ומגיע לשלב הבְּרַהְמַן (בְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַה), מתחיל שירותו המסור (סַמַהּ סַרְוֵשׁוּ בְּהֻוּתֵשוּ מַד-בְּהַקְתיםּ לַבְּהַתֵא פַּרָאם). אף אחד מתהליכי היוגה כגון קַרְמַה-יוגה, גְ'נָֿאנַה-יוגה, אַשְׁטָאנְֹגַה-יוגה וכו', לא יכול להקנות באופן עצמאי הבנה על אודות האל האישי העליון. באמצעות שיטות אלה אפשר אולי להתקדם במידה מסוימת לעבר בְּהַקְתי-יוגה, אלא שמבלי להתעלות לשירות מסור אי אפשר להבין את אלוהים. גם השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם מאשש שהמדע של קְרּישְׁנַּה, מדע האלוהים, מובן רק למי שמתרגל שירות מסור, בייחוד שמיעת שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם ובְּהַגַוַד-גִיתָא מפיהם של דְבֵקים שהשיגו הגשמה עצמית. אֵוַםּ פְּרַסַנְנַה-מַנַסוֹ בְּהַגַוַד-בְּהַקְתי-יוֹגַתַהּ. כאשר הלב מתנקה מכל איוולת, או אז אפשר להבין מהו אלוהים. משום כך נחשב שירות מסור בתודעת קְרּישְׁנַּה למלך כל חינוך ולידע הכמוס מכול. הוא מהווה את צורת הדת הטהורה ביותר וביצועו קל ומלא חדווה. על הכול אפוא לתרגלו.