מַהָאתְמָאנַס תוּ מָאםּ פָּארְתְהַה דַיְוִיםּ פְּרַקְרּיתים אָשְׂריתָאהּ בְּהַגַ'נְתְי אַנַנְיַה-מַנַסוֹ גְ'נָֿאתְוָא בְּהֻוּתָאדים אַוְיַיַם
מַהָא-אָתְמָאנַהּ—הנשמות הדגולות; תוּ—אבל; מָאם—אליי; פָּארְתְהַה—הו בן פְּרּיתְהָא; דַיְוִים—האלוהי; פְּרַקְרּיתים—בטבע; אָשְׂריתָאהּ—מצאו מחסה; בְּהַגַ'נְתי—עוסקים בשירות; אַנַנְיַה-מַנַסַהּ—ללא סטיית המיינד; גְ'נָֿאתְוָא—ביודעם; בְּהֻוּתַה—של הבריאה; אָדים—המקור; אַוְיַיַם—בלתי מתכלה.
תרגום
הו בן פְּרּיתְהָא, מי שאינם נתונים לאשליה, הנשמות הדגולות, זוכים להגנת הטבע האלוהי. מאחר שהם יודעים שאני הוא האל האישי העליון, המקורי והבלתי מתכלה, הרי שהם עוסקים כליל בשירותי המסור.
פסוק זה מתאר את המַהָאתְמָא. סימנו הראשון שהוא שרוי בטבע האלוהי, ואינו כפוף לשליטת הטבע החומרי. הפרק השביעי מסביר כיצד זה אפשרי: מי שמתמסר לשְׂרִי קְרּישְׁנַּה, משתחרר מייד משליטת הטבע החומרי. דרושה התמסרות; רק מי שמתמסר כולו לאל יכול להשתחרר משליטתו של הטבע החומרי. זוהי נוסחת היסוד. ישות החיים משתייכת לאון הגבולי, ומכאן שכשהיא נחלצת מהשעבוד החומרי, הריהי באה בהכוונת הטבע הרוחני. הכוונת הטבע הרוחני נקראת דַיְוִי פְּרַקְרּיתי, טבע אלוהי. מי שזכה והתעלה כך, באמצעות ההתמסרות לאל, הרי שהוא נשמה דגולה, מַהָאתְמָא. המַהָאתְמָא אינו מוצא עניין בדבר מלבד קְרּישְׁנַּה, שהרי הוא מיטיב לדעת שקְרּישְׁנַּה הוא האישיות המקורית, סיבת כל הסיבות. לכן הוא פטור מכל ספק. רק בחברתם של מַהָאתְמות, דְבֵקים טהורים כאלה, יכול אדם להפוך בעצמו למַהָאתְמָא. הדְבֵקים הטהורים אינם נמשכים אפילו להיבטים אחרים של קְרּישְׁנַּה, כגון מַהָא-וישְׁנּוּ בעל ארבע הידיים. הם נמשכים רק לדמותו בעלת שתי הידיים; ולא להיבטים אחרים, לרבות אלים למחצה או בני אדם למיניהם. הם שקועים בתודעת קְרּישְׁנַּה והוגים בקְרּישְׁנַּה בלבד, ועוסקים בשירות איתן לאל.