בהגווד גיטה - 10.4

קְרּישְׁנַּה הוא יוצרן של כל תכונותיהן של ישויות החיים, הטובות והרעות. אלה מתוארות כאן. תבונה היא היכולת לנתח דברים בהקשרם הנכון, וידע הוא ההבחנה בין רוח לחומר. אותו ידע שנלמד באוניברסיטאות עוסק בחומר בלבד, ומכאן שאינו נחשב לידע כלל, שהרי ידע פירושו ידיעת ההבדל שבין חומר לרוח. תוכניות הלימוד כיום אינן כוללות כל מידע על הרוח; עניינן נסוב כולו סביב היסודות החומריים והצרכים הגופניים. ומכאן שהידע האקדמי אינו מושלם. אַסַמְמוֹהַה, שפירושו חופש מספקות ומאשליה, יכול להשיג מי שגבר על החשש ומבין את הפילוסופיה הנשגבת. לאט אך בבטחה הוא משתחרר מבלבול. אין לקבל דבר באופן עיוור, אלא בקפדנות ובזהירות. קְשַׁמָא, שפירושו איפוק ומחילה — אלה דורשים תרגול; עלינו ללמוד להתאפק ולסלוח על פגיעות פעוטות מזולתנו. סַתְיַם, יושר, פירושו הצגת העובדות כמות שהן, לטובתם של אחרים. אין לסלף ולפרש את העובדות. על פי המוסכמות החברתיות, נהוג לחשוב שאמת צריכה להיאמר רק כאשר היא נעימה. אלא שזה אינו יושר. על האמת להיאמר בצורה ישירה, כדי שאחרים יבינו את העובדות לאשורן. אם אדם הוא גנב, והאנשים מוזהרים על כך, זו אמת. גם כאשר אינה נעימה, אין להימנע מלהגיד אותה. יושר פירושו להציג את העובדות כמות שהן, לטובת האחרים. זוהי הגדרתה של אמת. שליטה בחושים פירושה שהם אינם משמשים עוד לעינוג אישי מיותר. האיסור לא חל על סיפוק צרכים הכרחיים של החושים, אלא על עינוג חושים מיותר. זאת משום שזה מזיק להתקדמות רוחנית. מכאן שיש לרסן את החושים משימוש מיותר. כמותם, יש גם לשמור את המיינד ממחשבות בטלות. זה נקרא שַׂמַה. למשל, אין לבזבז את הזמן במחשבה על צבירת ממון. זהו שימוש לא נכון ביכולת החשיבה. יש לנסות ולהבין ממקורות מוסמכים מהם צרכיו הראשוניים של האדם. חשיבה שכזו מתפתחת בחברתם של בני סמכא בכתבי הקודש, קדושים, מורים רוחניים, ומי שחשיבתם מפותחת. סוּקְהַם, כלומר עונג או אושר, הוא כל מצב שמסייע לפיתוחו של ידע רוחני, תודעת קְרּישְׁנַּה. המכאיב והגורם למצוקה הוא זה שמפריע לפיתוחה של תודעה כזו. מכאן שיש לקבל כל דבר חיובי לפיתוחה של תודעת קְרּישְׁנַּה, ולדחות את השלילי. בְּהַוַה, כלומר לידה – מתייחסת כמובן לגוף, שהרי הנשמה אינה נולדת ואינה מתה; נושא זה נדון בראשית הבְּהַגַוַד-גִיתָא. לידה ומוות מתייחסים רק לגוף שעוטה ישות החיים בעולם החומרי. פחד מקורו בחשש מהעתיד. אדם המודע לקְרּישְׁנַּה משולל פחד, שהרי הוא בטוח כי מעשיו יחזירוהו לרקיע הרוחני, הביתה לאלוהים. מצפה לו עתיד מזהיר. מכל מקום, זולתו, איש לא יודע מה טומן לו העתיד, מה צופנים לו חייו הבאים. משום כך, הכול שרויים בחרדה מתמדת. כדי להשתחרר מחרדה שכזו ומכל פחד, יש להבין את קְרּישְׁנַּה ולהיות מודעים לו תמיד. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (11.2.37) נאמר, בְּהַיַםּ דְויתִייָאבְּהיניוֵשַׂתַהּ סְיָאת: פחד מקורו בהזדהות עם האנרגיה המשלה. מכאן שמי שפטורים מהאנרגיה המשלה, כלומר, מי שבטוחים שאינם הגוף החומרי אלא חלקיק רוחני של האל, ועוסקים משום כך בשירותו — אלה אינם חוששים מדבר. עתידם בטוח. פחד הוא מנת חלקם של מי שאינם מודעים לקְרּישְׁנַּה, ואַבְּהַיַם, אי-פחד, אפשרי רק למי שמודעים לו. אַהימְּסָא, אי אלימות, פירושה לא לעשות דבר שגורם לסבל או מבוכה לזולת. המעשים החומריים שמבטיחים הפוליטיקאים, הסוציולוגים והפילנתרופים למיניהם, אינם מניבים תוצאות טובות ביותר. זאת משום שהם משוללים כל ראייה רוחנית; הם אינם יודעים מה מועיל באמת לחברה האנושית. אַהימְּסָא פירושה חינוך האנשים להגשמת התכלית האנושית במלואה. גוף האדם נועד להגשמה רוחנית, ומכאן שכל תנועה או ארגון שאינם חותרים ליעד הזה רק מחבלים ופוגעים בו. מה שמבטיח את אושרם הרוחני של האנשים נקרא אי אלימות. סַמַתָא, יישוב דעת, מתייחס להשתחררות ממשיכה ודחייה. לא הימשכות רבה מדי ולא סלידה עזה הן טובות. ההתייחסות לעולם החומרי צריכה להיות פטורה מאלה. יש לקבל את החיובי לביצועה של תודעת קְרּישְׁנַּה ולדחות את השלילי. זהו סַמַתָא, יישוב דעת. מי שמודע לקְרּישְׁנַּה אינו נמשך לדבר ולא נדחה מדבר, אלא מתייחס לכול בהתאם לשימושיות שלו בתודעת קְרּישְׁנַּה. תוּשְׁטי, סיפוק, פירושו לא לבקש ולצבור במאמץ מיותר עוד ועוד דברים חומריים. פירושו גם הסתפקות במה שמעניק אלוהים בחסדו. תַפַּס פירושו סיגופים או חישול עצמי. הוֵדות מלאות בכללים שנוגעים לאלה, כגון השכמה מוקדמת ורחצה. לעתים קשה מאוד להשכים קום. מכל מקום, חישול עצמי פירושו בחירה מרצון בקושי כזה. ישנן גם הוראות לצום בימים מסוימים בחודש. גם מי שאינו נוטה לצומות שכאלה, אם הוא החלטי להוסיף ולהתקדם במדע של תודעת קְרּישְׁנַּה, הרי שיבצעם כמומלץ. מכל מקום, אין לצום שלא לצורך, או נגד הוראות הוֵדות. אין לצום מטעמים פוליטיים; זה מתואר בבְּהַגַוַד-גִיתָא כצום במידת הבערות, ודבר שנעשה בבערות או בלהיטות, אינו מוביל להתקדמות רוחנית. רק מעשים בטוֹבוּת מקדמים, ומכאן שצום על פי הכללים הוֵדיים מעשיר בידע רוחני. בנוגע לתרומות, על כל אחד להפריש חמישים אחוז מהכנסותיו למטרות טובות. ומהי מטרה טובה? זו שמיושמת בתודעת קְרּישְׁנַּה. פעולה כזו אינה סתם טובה, אלא הטובה ביותר. מאחר שקְרּישְׁנַּה הוא טוב, הרי שגם מטרתו טובה. מכאן שיש לתת צדקה למי שעוסק בתודעת קְרּישְׁנַּה. על פי הספרות הוֵדית צדקה אמורה להינתן לבְּרָאהְמַנּים. עד היום מקיימים כלל זה, אף שלא ממש על פי הכלל הוֵדי. מכל מקום, זו ההוראה. ומדוע? כיוון שהם עוסקים בפיתוח ידע רוחני. בְּרָאהְמַנַּה אמור להקדיש את חייו כליל להבנת בְּרַהְמַן. בְּרַהְמַה גָ'אנָאתִיתי בְּרָאהְמַנַּה: בְּרָאהְמַנַּה הוא מי שיודע את הבְּרַהְמַן. מאחר שהם עסוקים כליל בשירות רוחני נעלה, הרי שאין להם זמן להרוויח למחייתם, ומכאן שיש לסייע להם בתרומות. הספרות הוֵדית מורה על מתן צדקה גם לסַנְנְיָאסִים, אשר מצויים בשלב הנזירות. אלה מקבצים נדבות מדלת לדלת, לא בשביל כסף, אלא לצורכי הסברה. הם אמורים לעבור מדלת לדלת כדי לעורר את בעלי המשפחות מתרדמת הבערות. מאחר שאלה שקועים במשק ביתם ושוכחים את מטרת החיים — שהיא פיתוח תודעת קְרּישְׁנַּה — חובתם של הסַנְנְיָאסִים לבוא כקבצנים ולעודדם לתודעת קְרּישְׁנַּה. בוֵדות נאמר שחובתו של אדם לעורר ולהשיג את שמגיע לו בגוף אדם. הסַנְנְיָאסִים אמורים לתת את הידע והשיטות הללו. לא כל מטרה שעולה בדעתנו היא ראויה לצדקה. הצדקה צריכה להינתן למצויים בשלב הנזירות, לבְּרָאהְמַנּים, ולמטרות טובות דומות. יַשַׂס, תהילה, היא כמצוותו של שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ, שאמר שאדם מפורסם הוא מי שידוע כדָבֵק גדול. זוהי תהילה אמיתית. מי שנודע כדָבֵק גדול בתודעת קְרּישְׁנַּה, רק הוא מפורסם באמת. ומי שמשולל תהילה שכזו אינו מפורסם כלל. האיכויות הללו כולן מצויות ברחבי תבל — בחברה האנושית ובחברת האלים למחצה. ישנן חברות אנושיות גם על כוכבים אחרים, והמעלות הללו מצויות גם בהן. קְרּישְׁנַּה יצר את התכונות הללו עבור מי שמבקש להתקדם בתודעת קְרּישְׁנַּה, על כל אחד לפתח אותן בתוכו בעצמו. בחסדו של האל, כל מי שעוסק בשירותו מפתח את המעלות הטובות כולן. כל הקיים, בין שטוב ובין שרע, מקורו בקְרּישְׁנַּה. דבר אינו קיים בעולם שאינו בקְרּישְׁנַּה. זהו ידע; למרות מצבם השונה של הדברים, עלינו לדעת שהכול נובע מקְרּישְׁנַּה.