אַתְהַה וָא בַּהוּנַיְתֵנַה קיםּ גְ'נָֿאתֵנַה תַוָארְג'וּנַה וישְׁטַבְּהְיָאהַם אידַםּ קְרּיתְסְנַם אֵקָאמְּשֵׂנַה סְתְהיתוֹ גַ'גַת
אַתְהַה וָא—אך; בַּהוּנָא—רב; אֵתֵנַה—שכזה; קים—לשם מה; גְ'נָֿאתֵנַה—מידע; תַוַה—לך; אַרְג'וּנַה—הו אַרְג'וּנַה; וישְׁטַבְּהְיַה—מתפשט; אַהַם—אני; אידַם—הזה; קְרּיתְסְנַם—במלואו; אֵקַה—אחד; אַמְּשֵׂנַה—באמצעות חלק; סְתְהיתַהּ—שורה; גַ'גַת—יקום.
תרגום
אך מה הטעם, אַרְג'וּנַה, במידע מפורט שכזה? עם חלקיק אחד ויחיד שלי אני שורה בתבל כולה ומקיימה.
אלוהים נמצא בכל דבר ודבר ביקומים החומריים באמצעות ייצוגו כנשמת-העל. הוא אומר לאַרְג'וּנַה שאין טעם להבין את קיומם של הדברים, על שפעתם וגדלותם, בנפרד. די לו לדעת שהוא נכנס בכול כנשמת-העל ומקיימם. החל מבְּרַהְמָא אדיר הממדים וכלה בנמלה הקטנה, הכול נשען על האל ומתקיים בזכותו. ישנו זרם דתי שמטיף דרך קבע שסגידה לכל אחד מן האלים למחצה מובילה לאל, כלומר למטרה העליונה. אלא שסגידה שכזו אינה מוצאת כאן כל תמיכה, שהרי אפילו גדולי האלים למחצה, כגון בְּרַהְמָא ושׂיוַה, מייצגים רק חלק משפעתו של האל. הוא מקור כל יצור נברא, ואיש אינו גדול ממנו. הוא אַסַמַוּרְדְהְוַה, כלומר שאף לא אחד גדול ממנו או שווה לו. בפַּדְמַה-פּוּרָאנַּה נאמר שמי שחושב את קְרּישְׁנַּה לשווה לאלים למחצה — לרבות בְּרַהְמָא או שׂיוַה — הופך מייד לאתיאיסט. מכל מקום, חקר מעמיק בשפעיו השונים ובהתרחבויותיו מלמד באופן חד משמעי על מעמדו. או אז קל למקד בו את המחשבה ולסגוד לו ללא סטייה. האל שורה בכול באמצעות ייצוגו החלקי, נשמת-העל, שנכנס בכול. משום כך מתמקדים הדְבֵקים הטהורים בתודעת קְרּישְׁנַּה ועוסקים בשירות מסור, ולכן שרויים במישור הנשגב תמיד. בפרק זה, ובייחוד בפסוקים שמונה עד אחת-עשרה, מתוארים בבירור שירות מסור וסגידה לקְרּישְׁנַּה. זוהי דרך השירות הטהור. הפרק מסביר גם כיצד אפשר להגיע לשלמות המסירות העליונה ולזכות בחברתו של האל. שְׂרִילַה בַּלַדֵוַה וידְיָאבְּהֻוּשַׁנַּה, שהוא אָצָ'ארְיַה דגול בשושלת ההוראה מקְרּישְׁנַּה, מסכם את ביאורו לפרק זה: יַץ'-צְ'הַקְתי-לֵשָׂאת סֻוּרְיָאדְיָא בְּהַוַנְתְי אַתְי-אוּגְרַה-תֵגַ'סַהּ יַד-אַמְּשֵׂנַה דְהְרּיתַםּ וישְׂוַםּ סַה קְרּישְׁנּוֹ דַשַׂמֵא 'רְצְ'יַתֵא אפילו השמש שואבת את כוחה מאונו אדיר העוצמה של קְרּישְׁנַּה, ובאמצעות התרחבות חלקית שלו העולם כולו מתקיים. מכאן ששְׂרִי קְרּישְׁנַּה הוא מושא הסגידה העליון. בזאת מסתיימות התעמקויות בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה בפרק העשירי של שְׂרִימַד בְּהַגַוַד-גִיתָא, שדן בשפעת המוחלט.