בהגווד גיטה - 9.26

חייב החכם לפתח תודעת קְרּישְׁנַּה ולעסוק בשירות מסור לאל. זאת כדי להגיע למשכן של קבע, של חדווה נצחית. התהליך להשגת תוצאות מופלאות שכאלה הוא פשוט מאוד. אפילו העני מכול יכול לבצעו. לא דרושים שום כישורים. על האדם רק להפוך לדָבֵק טהור של האל. אין זה חשוב מי האדם ומה מצבו. התהליך הוא פשוט כל כך, עד כי די במנחת עלה או פרי ובאהבה אמיתית כדי שהאל יתרצה. מכאן שאיש אינו פסול לתודעת קְרּישְׁנַּה, שהרי היא קלה מאוד ואוניברסלית. מיהו אפוא הסכל שלא ייטה לפתח תודעת קְרּישְׁנַּה באמצעי פשוט שכזה, ולא יבקש את שלמות החיים העליונה, שהיא נצחיות, חדווה וידע? קְרּישְׁנַּה אינו מבקש דבר, לבד משירות מסור. הוא נכון לקבל אפילו פרח קטן מדְבֵקו הטהור. לעומת זאת, הוא אינו חפץ בשום מנחה מלא-דָבֵק. הוא אינו זקוק לדבר מאיש, שהרי הוא מסתפק בעצמו; מכאן שקבלת מנחתו של הדָבֵק היא ביטוי ליחסי אהבה וזיקה הדדיים. תודעת קְרּישְׁנַּה מהווה את שלמות החיים העליונה. בְּהַקְתי נזכרת בפסוק זה פעמיים. זאת כדי לחזק ולהדגיש שרק באמצעות בְּהַקְתי, שירות מסור, אפשר להגיע לקְרּישְׁנַּה. לא היות האדם בְּרָאהְמַנַּה, או היותו מלומד דגול, אדם עשיר, הוגה דעות מהולל — אף לא אחד מתנאים אלה גורם לקְרּישְׁנַּה לקבל מנחה. ללא עיקרון היסוד — בְּהַקְתי — קְרּישְׁנַּה לא נכון לקבל דבר. תהליך הבְּהַקְתי אינו אמור להתבצע כלאחר-יד; זהו תהליך נצחי ושירות ישיר למלא המוחלט. קְרּישְׁנַּה מבסס בפסוק זה את עמדתו כנהנה הבלעדי, כאלוה עליון, וכמושא האמיתי להקרבות ולמנחות כולן. הוא מגלה גם באילו מנחות הוא חפץ. מי שרוצה לעסוק בשירות מסור לעליון ומבקש להיטהר ולהגשים את מטרת החיים — שירות אוהב ונשגב לאלוהים — הרי שהוא חייב לוודא מה אלוהים רוצה ממנו. מי שאוהב את קְרּישְׁנַּה יעניק לו את מבוקשו, ויימנע מלהגיש דברים שאינם רצויים ולא מבוקשים. מכאן שאין להגיש לקְרּישְׁנַּה בשר, דגים וביצים, כי לו היה חפץ באלה, היה אומר זאת. אלא שהוא מבקש בבירור עלה, פרי, פרחים ומים, "ומנחה זו," הוא אומר, "אני אקבל." מכאן שלא יקבל בשר, דגים וביצים. ירקות, דגנים, פירות, חלב ומים הם מזון מתאים לאדם, וקְרּישְׁנַּה מאשש זאת בעצמו. אין להגיש לו דברי אוכל אחרים, כיוון שלא יקבל אותם. מכאן שהגשת מזון שכזה אינה משתלבת עם שירות אוהב. בפסוק השלושה-עשר של הפרק השלישי, קְרּישְׁנַּה מסביר ששאריות המנחה מטהרות ואמורות לשמש מזונם היחיד של מי שמבקשים להתקדם בחייהם ולהשתחרר משעבוד חומרי. באותו פסוק הוא אומר גם שמי שאינם מגישים לו את מזונם, אוכלים רק חטא. במילים אחרות, עם כל נגיסה אלה עוד מוסיפים ונקשרים בסבך הטבע החומרי. לעומת זאת, התקנת מזון נאה מתבשילי ירקות, הגשתם לפני תמונתו של קְרּישְׁנַּה או המֻוּרְתי שלו, השתחווּת ואמירת תפילה ובקשה שיקבל מנחה צנועה זו — אלה מאפשרים התקדמות יציבה, מטהרים את הגוף, ויוצרים תאי מוח עדינים שמובילים למחשבה בהירה. מעל לכול, על הגשת המנחה להתבצע מתוך אהבה. קְרּישְׁנַּה אינו זקוק למזון, שהרי כל הקיים הוא קניינו. אולם הוא מקבל את מנחתו של מי שמבקש לרצותו בדרך זו. מכאן שאהבה לקְרּישְׁנַּה היא הגורם החשוב ביותר בהתקנה, בהגשה ובהעלאת המנחה. הוגי דעות אימפרסונליסטים, אשר גורסים שהאמת המוחלטת משוללת חושים — עבורם נשאר פסוק זה סתום לחלוטין. או שאלה רואים בו דימוי גרידא, או שזה משמש בידם הוכחה לטבעו הארצי של קְרּישְׁנַּה, דובר הבְּהַגַוַד-גִיתָא. אלא שלמעשה, קְרּישְׁנַּה, אלוה עליון, ניחן בחושים, ונאמר שחושיו יכולים להתחלף זה בזה; במילים אחרות, כל חוש יכול לבצע תפקודו של אחר. זה מסביר את הקביעה שקְרּישְׁנַּה הוא מוחלט. ללא חושים, כיצד אפשר לחושבו למלא בשפעים כולם? בפרק השביעי הוא מסביר שהוא מפרה את הטבע החומרי בישויות חיים. מעשה זה מתבצע בהעפת מבט לעברו. ועתה, שמיעת מילות האהבה של דְבֵקיו בשעת הגשת המזון זהה לגמרי לאכילת המזון וטעימתו. מן הראוי להדגיש עניין זה: בגלל מעמדו המוחלט, הרי ששמיעתו זהה לאכילתו. רק הדָבֵק, אשר מקבל את קְרּישְׁנַּה כפי שהוא מתאר את עצמו, ללא פרשנות, מבין כיצד יכולה האמת המוחלטת העליונה לאכול מזון וליהנות ממנו.