אַהַםּ הי סַרְוַה-יַגְ'נָֿאנָאםּ בְּהוֹקְתָא צַ'ה פְּרַבְּהוּר אֵוַה צַ'ה נַה תוּ מָאם אַבְּהיגָ'אנַנְתי תַתְתְוֵנָאתַשׂ צְ'יַוַנְתי תֵא
אַהַם—אני; הי—אכן; סַרְוַה—כולן; יַגְ'נָֿאנָאם—של ההקרבות; בְּהוֹקְתָא—הנהנה; צַ'ה—ו-; פְּרַבְּהוּהּ—אדון; אֵוַה—אכן; צַ'ה—גם; נַה—לא; תוּ—אבל; מָאם—אותי; אַבְּהיגָ'אנַנְתי—יודעים; תַתְתְוֵנַה—באמת; אַתַהּ—ולכן; צְ'יַוַנְתי—מועדים; תֵא—הם.
תרגום
אני הוא הנהנה היחיד ואדון כל הקרבה. מכאן שאלו שאינם מכירים את טבעי האמיתי, הנשגב — מועדים.
נאמר כאן בבירור שרבים סוגי היַגְ'נַֿה אשר מומלצים בספרות הוֵדית. אלא שלמעשה, כולם נועדו לסיפוקו של האל. יַגְ'נַֿה פירושה וישְׁנּוּ. הפרק השלישי של הבְּהַגַוַד-גִיתָא מורה על עבודה לסיפוקו של יַגְ'נַֿה, או וישְׁנּוּ. המבנה החברתי המושלם, אשר ידוע כוַרְנָּאשְׂרַמַה-דְהַרְמַה, נועד כולו לסיפוקו של וישְׁנּוּ. קְרּישְׁנַּה אומר בפסוק זה, "אני הוא הנהנה מכל ההקרבות, שהרי אני האדון העליון." אלא שחסרי התבונה, הנבערים לגבי עובדה זו, סוגדים לאלים למחצה למען ברכות בנות חלוף. אלה נופלים לקיום החומרי ואינם משיגים את שלמות החיים. מכל מקום, גם מי שמבקש למלא מאוויים חומריים, עדיף כי יתפלל לאל העליון (אף על פי שזו אינה מסירות טהורה), כי אז ישיג את המטרה הנכספת.