שַׂקְנוֹתִיהַיְוַה יַהּ סוֹדְּהוּםּ פְּרָאק שַׂרִירַה-וימוֹקְשַׁנָּאת קָאמַה-קְרוֹדְהוֹדְבְּהַוַםּ וֵגַםּ סַה יוּקְתַהּ סַה סוּקְהִי נַרַהּ
שַׂקְנוֹתי—מסוגל; איהַה אֵוַה—בגוף הנוכחי; יַהּ—מי ש-; סוֹדְּהוּם—לשאת; פְּרָאק—לפְנֵי; שַׂרִירַה—של הגוף; וימוֹקְשַׁנָּאת—נטישה; קָאמַה—מתשוקה; קְרוֹדְהַה—מכעס; אוּדְבְּהַוַם—נוצרים; וֵגַם—דחפים; סַהּ—הוא; יוּקְתַהּ—נמצא בטראנס; סַהּ—הוא; סוּקְהִי—מאושר; נַרַהּ—אדם.
תרגום
מי שעוד לפני שנטש גוף זה מסוגל לעמוד בפני דחפי החושים הגשמיים ולרסן את יֵצר התשוקה והכעס — מעמדו איתן והוא מאושר בעולם זה.
מי שמבקש להתקדם ביציבות בנתיב ההגשמה העצמית, חייב לנסות לשלוט בדחפי החושים החומריים. הדחפים הם דחף הדיבור, דחף הכעס, דחפי המיינד, דחף הקיבה, הדחף המיני, ודחפי הלשון. מי שמסוגל לרסן את יצריהם של כל החושים הללו, לרבות המיינד, נקרא גוֹסְוָאמִי או סְוָאמִי. הגוֹסְוָאמִי מוותר על הדחפים הללו כולם, וחייו מרוסנים לגמרי. בשעה שתשוקות חומריות אינן באות על סיפוקן מתעורר כעס, וכעס מסעיר את המיינד, העיניים ובית החזה. צריך ללמוד לרסן את אלה לפני נטישת הגוף החומרי. מי שהצליח בכך, הגיע להגשמה עצמית ושרוי בחדווה. למעשה, זו חובתו של כל מי שחותר להגשמה עצמית — לנסות בכל כוחותיו למשול בתשוקה ובכעס.