נַה קַרְתְרּיתְוַםּ נַה קַרְמָאנּי לוֹקַסְיַה סְרּיגַ'תי פְּרַבְּהוּהּ נַה קַרְמַה-פְּהַלַה-סַמְּיוֹגַםּ סְוַבְּהָאוַס תוּ פְּרַוַרְתַתֵא
נַה—לעולם לא; קַרְתְרּיתְוַם—תפישת 'אני העושה'; נַה—ולא; קַרְמָאנּי—את הפעולות; לוֹקַסְיַה—של האנשים; סְרּיגַ'תי—יוצר; פְּרַבְּהוּהּ—אדון עיר הגוף; נַה—ולא; קַרְמַה-פְּהַלַה—לתוצאות המעשים; סַמְּיוֹגַם—קשר; סְוַבְּהָאוַהּ—מידות הטבע החומרי; תוּ—אלא; פְּרַוַרְתַתֵא—פועלות.
תרגום
הנשמה ששוכנת בגוף ומושלת בעיר גופה אינה יוצרת פעולה, אינה גורמת לאיש לפעול ואינה יוצרת את פירות העמל. כל זה מתבצע על ידי מידות הטבע החומרי.
כפי שיוסבר בפרק השביעי, ישות החיים היא אחת מאוניו או מטבעיו של אלוהים; היא שונה מחומר, שמהווה טבע אחר — נחות — של האל. זה זמן רב שהאון העילי — ישות החיים — קשור בדרך כלשהי לטבע החומרי. הגוף בן החלוף, שהוא משכנה החומרי של ישות החיים, הוא גורמן של פעולות רבות ותגובותיהן. באווירה מותנית שכזו מזדהה ישות החיים (מתוך בורות) עם גופה, ונאלצת לסבול את תוצאות מעשי הגוף. בערות עתיקת יומין זו היא סיבת הסבל והמצוקות הגופניות כולן. ישות חיים שמתעלה ומתבדלת מן הפעילות הגופנית משתחררת גם מתגובותיה. כל עוד היא מצויה בעיר הגוף, נראה כאילו היא האדון, אף שלמעשה גופה לא שייך לה, והיא אינה שולטת במעשיו ובתגובותיו. היא בסך הכול נאבקת לקיומה בתוך הים החומרי. גלי הים מטלטלים אותה, מבלי שתוכל להשתלט עליהם. לכן הפתרון הטוב ביותר הוא תודעת קְרּישְׁנַּה נשגבת, כי רק היא תוכל למשותה מן המים ולהצילה מתלאותיה.