תָאן אַהַםּ דְוישַׁתַהּ קְרֻוּרָאן סַמְּסָארֵשׁוּ נַרָאדְהַמָאן קְשׁיפָּאמְי אַגַ'סְרַם אַשׂוּבְּהָאן אָסוּרִישְׁו אֵוַה יוֹנישׁוּ
תָאן—אלו; אַהַם—אני; דְוישַׁתַהּ—מקנאים; קְרֻוּרָאן—מזיקים; סַמְּסָארֵשׁוּ—לתוך ים הקיום החומרי; נַרַה-אַדְהַמָאן—הנחותים באדם; קְשׁיפָּאמי—אני שם; אַגַ'סְרַם—לעד; אַשׂוּבְּהָאן—בלתי מבורך; אָסוּרִישׁוּ—דמוניים; אֵוַה—בוודאי; יוֹנישׁוּ—בתוך הרְחמים.
תרגום
מי שחדורים בקנאה ומלאי רשע — הנחותים באדם — אותם אני משליך שוב ושוב לים הקיום החומרי, למיני חיים דמוניים.
מפסוק זה מתברר שהרצון העליון הוא שמטיל את הנשמה הייחודית לגוף מסוים. אפשר שאדם דמוני לא יקבל את עליונותו של אלוהים, וגם עובדה היא שביכולתו לפעול כרצונו, אלא שלידתו הבאה אינה תלויה ברצונו, אלא בהחלטת האל. בספר השלישי של השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם נאמר שהנשמה הייחודית מוטלת לאחר מותה לגוף של אם כלשהי, וזוכה בסוג גוף מסוים, ביד ההשגחה העליונה. מכאן שכוח עליון, ולא יד המקרה, הוא סיבת מיני החיים הרבים — חיות, חרקים, אנשים וכו'. על הדמונים נאמר כאן שהם מוטלים שוב ושוב לרחמם של מיני אדם דמוניים וכך נשארים צרי עין ונחותים באדם. מיני אדם דמוניים שכאלה חדורים לעד בתאווה, אלימות, שנאה ולכלוך. שבטי הציידים למיניהם ביערות נחשבים בין מיני החיים הדמוניים.