בַּלַרָאמַה נמלא געגועים אל אביו ואמו, מַהָארָאגַ׳ה נַנְדַה ויַשׂודָא, ומשום כך עלה על מרכבה ויצא נלהב לעבר וְרּינְדָאוַנַה. זמן רב ציפו תושבי הכפר לשוב ולראות את קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה, ובינתיים בגרו כבר ילדי הרועים והגופִּיות. עתה, עם בואו, כולם מיהרו לחבק אותו, גם בַּלַרָאמַה השיב להם בחיבוק. אחר כך הוא פנה אל נַנְדַה ויַשׂודָא והשתחווה לפניהם בכבוד, ואלה בירכו אותו וכינו אותו גַ׳גַדִישְׂוַרַה, או אדון היקום המקיים כול. זאת משום שקְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה שניהם מקיימים את כלל ישויות החיים. ואף־על־פי־כן התיסרו עתה נַנְדַה ויַשׂודָא מאד בגלל העדרם. ברוב צערם הם חיבקו את בַּלַרָאמַה, מאמצים אותו אל ליבם, והחלו מתיפחים עד אין קץ, שוטפים אותו בדמעותיהם. אחר כך פנה בַּלַרָאמַה והשתחווה לפני הרועים הבוגרים, והצעירים יותר השתחוו לפניו. כך ביטא בַּלַרָאמַה את רגשות ידידותו לכל אחד מהם, איש איש על־פי גילו ויחסיו. עם חבריו בני גילו הוא לחץ ידיים ובצחוק רועם חיבק כל אחד מהם.
עתה, לאחר שהרועים הבוגרים והצעירים, הגופִּיות, המלך נַנְדַה ויַשׂודָא, כולם כבר קיבלו את פניו, התיישב בַּלַרָאמַה בשמחה ביניהם. תחילה הוא שאל לשלומם, ואחר, מכיוון שלא ראו אותו זמן רב, החלו הם שואלים. תושבי וְרּינְדָאוַנַה הקריבו הכול למען קְרּישְׁנַּה, שבויים בקסמן של עיניו דמויות הלוטוס. הם לא ביקשו אפילו להתעלות לממלכת עדן או להיטמע בזוהר הבְּרַהְמַן ולהתאחד עם האמת המוחלטת; הם רצו רק לאהוב אותו. מסופקים כליל מחיי כפר פשוטים, הם לא ביקשו להם כל שפע או מותרות; הם לא ביקשו דבר לעצמם, רק תמיד היו שקועים במחשבות אודות קְרּישְׁנַּה. ברוב אהבתם, עתה בהעדרו נשנק קולם כאשר החלו שואלים שאלותיהם.
תחילה שאלו נַנְדַה ויַשׂודָאמַיִי: ״בַּלַרָאמַה יקירינו, האם ידידינו וַסוּדֵוַה ושאר בני משפחתו כולם חשים בטוב? אתה וקְרּישְׁנַּה הפכתם כבר לאנשים מבוגרים, אבות לילדים. האם בשמחת חיי המשפחה אתם נזכרים לפעמים באביכם ובאמכם האומללים, נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ויַשׂודָאדֵוִי? אלה חדשות נפלאות שהרגתם את קַמְּסַה, המלך הרשע, וגאלתם את ידידינו וַסוּדֵוַה והשאר מידו הקשה. נפלא גם ששניכם, אתה וקְרּישְׁנַּה, הבסתם את גַ׳רָאסַנְדְהַה וקָאלְיַוַנַה ועתה אלה מתים, ושקבעתם משכנכם בעיר המבוצרת דְוָארַקָא.״
אל הגופִּיות שהגיעו שלח בַּלַרָאמַה מבט אוהב, והן, לאחר יגונן הממושך בגלל העדר שני האחים, נמלאו עתה שמחה והחלו שואלות לשלומם. הן התענינו במיוחד האם קְרּישְׁנַּה נהנה בחברתן של נשות דְוָארַקָא פּוּרִי המעודנות. ״האם הוא נזכר לפעמים באביו ובאמו ובשאר חבריו מוְרּינְדָאוַנַה אליהם היה קשור כל כך בעבר?״ האם הוא מתכונן לבוא לכאן ולבקר את אמו? ואותנו האם הוא זוכר לפעמים—שכל כך אומללות עתה בלעדיו? קְרּישְׁנַּה אולי שכח אותנו בקרב נשות העיר המטופחות, אולם אנחנו לא שכחנו אותו; אנחנו ממשיכות ומלקטות פרחים ושוזרות לו זרים, אלא שהוא לא בא, ומשום כך עוברים ימינו בבכי. אם רק היה בא לקבל את הזרים שהכנו. בַּלַרָאמַה יקר, הו בן משפחת דַשָׂארְהַה, אתה יודע שכדי לזכות בידידותו של קְרּישְׁנַּה אנו מוכנות להקריב הכול. קשרי משפחה הינם עזים כל כך, עד כי אפילו כאשר אלה הופכים מקור לסבל, קשה מאד לנתק אותם. זה נבצר אולי מאחרים, אולם אנו לא חששנו, וזנחנו אב ואם, אחים וקרובים. ואף־על־פי־כן, קְרּישְׁנַּה נטש אותנו לפתע פתאום והסתלק. הוא ניתק את יחסינו הקרובים ללא סיבה ממשית ועזב לארץ זרה. ברוב פקחות וערמומיות הוא עוד אמר: ׳גופִּיות יקרות שלי, אל נא תדאגו. לעולם לא אוכל להשיב לכן כגמולכן על שירותכן׳. ואנו, נשים שכמותנו, כיצד יכולנו שלא להאמין לו? אלא שעכשיו אנחנו מבינות שמילותיו הענוגות נועדו בסך הכול לשטות בנו.״
גופִּי נוספת אמרה אז, במחאה על העדרו של קְרּישְׁנַּה מוְרּינְדָאוַנַה: ״בַּלַרָאמַגִ׳י יקר, אותנו, בנות הכפר, קְרּישְׁנַּה הצליח לשטות, אך מה עם נשות דְוָארַקָא? אל תחשוב שהן סכלות כמונו! לא קשה היה לו להוליך שולל בנות כפר, אולם נשות העיר הן פקחיות יותר וחכמות. אופתע אם אלה יוּלכו שולל אחרי דבריו ויאמינו לו.״
היתה עוד גופִּי שאמרה, ״ידידתי היקרה, קְרּישְׁנַּה הינו מומחה בשימוש במילים. אין לו מתחרה באומנות הזו. בשפתו הססגונית ובנועם דיבורו ביכולתו להפיל כל אשה ברשתו. ובנוסף, הוא התמחה גם באומנות החיוכים, ואין אשה שיכולה לעמוד בפני חיוכו המצודד מבלי להיטרף אחריו ולהתמסר לו כליל.״
למישמע הדיבורים הללו, היתה גופִּי שאמרה, ״ידידותי, מה הטעם לדבר על קְרּישְׁנַּה? אם מתחשק לכן להעביר זמנכן בדיבורים, בואו ונשוחח על נושא אחר. אם קְרּישְׁנַּה האכזר יכול לחיות בלעדינו, מדוע שלא נוכל לחיות בלעדיו? ההבדל הוא שקְרּישְׁנַּה מבלה לו בנעימים, בעוד שאנו איננו יכולות לשמוח בלעדיו.״
וככל שהגופִּיות הוסיפו לדבר, אהבתן לקְרּישְׁנַּה עוד גברה והתעצמה; הן חוו עתה ממש את חיוכיו, את מילות אהבתו, את דמותו המצודדת, את תכונותיו וחיבוקיו. בעוצמת רגשותיהן, נראה היה להן שקְרּישְׁנַּה בעצמו נמצא שם, מחולל לפניהן. עתה, בסערת הזכרונות המתוקים, הן לא יכלו עוד לעצור דמעותיהן, והחלו מתיפחות ללא מעצורים.
בַּלַרָאמַה הבין כמובן את להט רגשותיהן וניסה להרגיע אותן. מומחה בהצגת דברים, הוא החל בעדינות ובכבוד לספר להן את סיפוריו של קְרּישְׁנַּה, נוסך סיפוק בלבן. וכדי להוסיף ולשמח אותן, הוא נשאר בוְרּינְדָאוַנַה חודשיים תמימים, חודשי צַ׳יְתְרַה (שְבט) ווַיְשָׂאקְהַה (אדר). במשך חודשיים הוא נשאר עמן, מבלה איתן כל לילה ביערות הכפר ומספק את תשוקתן לאהבה. באותם חודשיים הוא חולל גם את מחול הרָאסַה עם הגופִּיות. העונה היתה עונת אביב, ומשב הרוח הקליל על גדות היַמוּנָא בישם את האויר בניחוחות פרחים, במיוחד בניחוח פרחי קַוּמוּדִי. הירח הפיץ אורו בכול וגדות הנהר זהרו בנועם רב. ושם, באוירה הזו, בילה לו בַּלַרָאמַה בחברת הגופִּיות.
האל־למחצה וַרוּנַּה שלח אז את בתו וָארוּנִּי בצורת עסיס דבשי שנטף מגומחות העצים, והיער כולו נמלא בניחוח הוָארוּנִּי המתוק. גם בַּלַרָאמַגִ׳י נמשך אל בשמו, וטעמו שבה אותו ואת הגופִּיות כליל, ועתה כולם שתו יחדיו. בשעה שהם שתו את העסיס הטבעי הזה, שוררו הגופִּיות את תפארתו של בַּלַרָאמַה, ובַּלַרָאמַה נמלא שמחה, כמו השתכר מן המשקה. עיניו התגלגלו מנועם, לצוארו השתלשלו זרים רבים מפרחי היער והכול דמה לחגיגה עצומה רווית חדוה ואושר עילאי. חיוך יפיפה היה נסוך על פניו של בַּלַרָאמַה וטיפות זיעה עיטרו את פניו כמו אגלי טל רכים.
באוירת שמחה שכזו, רצה בַּלַרָאמַה ליהנות עם הגופִּיות במימי היַמוּנָא, ומשום כך הזמין אותה להתקרב. אלא שיַמוּנָא התעלמה מדבריו, חושבת אותו לשיכור. עתה, רוגז על אי הציות הזה, רצה בַּלַרָאמַה לבקוע את האדמה שלגדות הנהר במחרשתו. מחרשה ואלה הינם שני כלי הנשק של בַּלַרָאמַה ואלה באים לשירותו כל אימת שהוא זקוק להם. כדי להעניש את יַמוּנָא, הוא חפץ עתה, בעזרת המחרשה, להביא אותה בכוח. הוא פנה אליה: ״נהר נקלה שכמותך! כיוון שלא צייתת לפקודתי, עכשיו אלמד אותך לקח! לא באת אלי מרצון, אולם עם מחרשתי אני אכריח אותך לבוא. אני אפצל אותך למאות יובלים!״
מבוהלת מאימה הופיעה אז יַמוּנָא בדמות נערה והשתטחה לכפות רגליו של בַּלַרָאמַה ונשאה לו תפילה. ״בַּלַרָאמַה יקירי, אתה החזק מכול וגם מקור שמחה לכול. למרבה הצער שכחתי את תפארתך ואת מעמדך הרם. אולם שבתי כבר לעשתונותי. עתה אני זוכרת שעם התגלות חלקית בלבד, כשֵׂשַׁה, אתה אוחז על ראשך את כל מערכות הכוכבים. אתה מקיים היקום, אישיות אלוה העילאי בעל ששת השפעים במלואם. שכחתי שאתה כל יכול ונכשלתי משום כך באי ציות והפכתי לחוטאת גדולה. אולם דע אלי, כי אני נשמה מסורה לך, ואתה הרי חנון מאד אל דבקיך. משום כך סלח נא לי על חוצפתי וטעותי ושחרר אותי בחסדך.״
רוחה הכנועה הקנתה ליַמוּנָא סליחה, ועתה היא התקרבה ובַּלַרָאמַה נכנס למימיה והתענג שם בשחיה עם הגופִּיות, ממש כמו פיל שמשתעשע בחברת פילות רבות. זמן רב הוא בילה כך, לסיפוקו המלא, ואז יצא מן המים, ומיד באה אלת מזל והגישה לו מלבושים כחולים נאים ומחרוזות זהב. עתה, רחוץ, לבוש ומקושט, הוא היה יפה להפליא; גון גופו לבן, וכאשר הוא לבוש ומהודר, הוא נראה ממש כמו פילו הלבן של אינְדְרַה מלך עדן. עד היום מפוצלת היַמוּנָא ליובלים רבים—מעשה מחרשתו של בַּלַרָאמַה—כשיר הלל לעוצמתו האדירה.
מדי לילה במשך חודשיים תמימים בילו כך בַּלַרָאמַה והגופִּיות, והזמן חלף במהירות, כמו היה זה בסך הכול לילה אחד. בחברתו של בַּלַרָאמַה נמלאו כל הגופִּיות ותושבי וְרּינְדָאוַנַה שמחה, כמו לפנים, בנוכחות שני האחים.
