ארבעת חודשי עונת הגשמים חלפו להם, ואַנירוּדְדְהַה לא שב עדיין. בני משפחת היַדוּ נמלאו עתה בדאגה רבה, לא מבינים לאן הוא נעלם. למרבה המזל, יום אחד הופיע החכם נָארַדַה וסיפר להם כיצד אבד הנער; הוא הסביר כיצד נישא לעיר שׂוניתַפּוּרַה, בירתו של בָּאנָּאסוּרַה, ושם, כיצד נלכד בנָאַגפָּאשַׂה, אף שהביס את כל החילים. הוא סיפר את הסיפור עד לאחרון שבפרטים. ברוב אהבתם לקְרּישְׁנַּה, התכוננו עתה כל בני המשפחה לצאת למתקפה. כל מפקדי הקרב הדגולים, לרבות פְּרַדְיוּמְנַה, סָאתְיַקי, גַדַה, סָאמְבַּה, סָארַנַּה, נַנְדַה, אוּפַּנַנְדַה ובְּהַדְרַה כולם הצטרפו יחדיו לשמונה עשר אַקְשַׁוּהינִּים, או אוגדות צבא, ויצאו לעבר שׂוניתַפּוּרַה, ושם כיתרו אותה סביב בחילים, פילים, סוסים ומרכבות.
משנודע לבָּאנָּאסוּרַה שחילי היַדוּ מתקיפים את העיר ומנפצים חומות, שערים וגינות סמוכות, הוא נמלא חימה. הוא מיהר אז וציוה על חיליו, שהיו עזים כמותם, לצאת לקרב. שׂיוַה ברוב חסדו לבָּאנָּאסוּרַה זה הפך למפקד צבאו, בסיועם של שני בניו הגיבורים, קָארְתְתיקֵיַה וגַנַּפַּתי. רכוב על שורו האהוב, נַנְדִישְׂוַרַה, הוא פיקד במלחמה נגד קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה. נסו רק לשער בדמיונכם את הקרב האדיר הזה—שׂיוַה ובניו הנועזים מצד אחד, ומנגד קְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה, ואחיו הבכור, בַּלַרָאמַה. הקרב היה נורא, ומי שצפה בו נמלא אימה ושערותיו סמרו. שׂיוַה נלחם במישרין עם קְרּישְׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה נלחם עם קָארְתְתיקֵיַה, ובַּלַרָאמַה נלחם עם קוּמְבְּהָאנַּדַּה, שר צבאו של בָּאנָּאסוּרַה, שנעזר בקֻוּפַּקַרְנַּה. סָאמְבַּה, בנו של קְרּישְׁנַּה, נלחם עם בנו של בָּאנָּאסוּרַה, ובָּאנָּאסוּרַה נלחם עם סָאתְיַקי, שר צבאות היַדוּ.
הידיעה פשטה בכל רחבי תבל, ואלים־למחצה מכוכבים עליונים כגון בְּרַהְמָא, גם קדושים וחכמים וסידְדְהים, צָ׳ארַנּים וגַנְדְהַרְוים—כולם סקרנים לחזות בקרב שמתחולל בין שׂיוַה לבין קְרּישְׁנַּה ועוזריהם—ריחפו עתה באוירונים מעל לשדה הקרב. שׂיוַה נקרא בְּהוּתַה־נָאתְהַה, ועתה יצאו גם כל עוזריו למתקפה. עוזריו הינם שדים ורוחות רבי עוצמה כמו גם תושבי השאול—בְּהוּתות, פְּרֵתות, פַּרַמַתְהות, גוּהְיַקים, דָּאקינִים, פּישָׂאצ׳ים, קוּשְׁמַנְּדּים, וֵתָאלים, וינָאיַקים ובְּרַהְמַה־רָאקְשַׁסים. (מבין כל סוגי רוחות הרפאים, הבְּרַהְמַה־רָאקְשַׁסים הינם החזקים ביותר. בְּרָאְהמַנּים שהופכים לרוחות רפאים נהיים בְּרַהְמַה־רָאקְשַׁסים.)
אולם שְׂרִי קְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה העילאי, פשוט, עם קשתו המהוללת, שָׂארְנְגַדְהַנוּ, סילק את כל רוחות הרפאים. שׂיוַה החל אז לשגר את כלי נשקו הנבחרים באל, אולם קְרּישְׁנַּה סיכל אותם כולם בנשק נגדי. את נשק הבְּרַהְמָאסְתְרַה, הדומה לפצצה גרעינית, הוא הדף בנשק בְּרַהְמָאסְתְרַה אחר, ואת נשק האויר הוא הדף בנשק הר; שׂיוַה שלח סופה אימתנית על שדה הקרב, אולם קְרּישְׁנַּה שלח אז יסוד סותר—נשק הר—שעצר מיד את הסופה. וכאשר שׂיוַה שיגר אש פראית, קְרּישְׁנַּה כיבה אותה בממטרי גשמים.
לבסוף שׂיוַה שיגר את נשקו האישי, הפָּאשׂוּפַּתַה־שַׂסְתְרַה, אותו קְרּישְׁנַּה הדף בנשקו הנָארָאיַנַּה־שַׂסְתְרַה. שׂיוַה היה עתה נואש ומרוגז מאד, וקְרּישְׁנַּה, מנצל את ההזדמנות, שיגר בו את נשק הפיהוק. נשק זה משרה עיפות רבה על האויב, וזה נאלץ להפסיק ממלחמתו ולפהק. וזה אכן קרה: גם שׂיוַה התעייף, חדל מקרב ופיהק. עתה, פטור ממתקפתו של שׂיוַה, קְרּישְׁנַּה הפנה מאמציו לעבר בָּאנָּאסוּרַה, והחל הורג את חיליו בחרבות ובאלות. בינתיים נלחם פְּרַדְיוּמְנַה, בנו של קְרּישְׁנַּה, בעוז רב עם קָארְתְתיקֵיַה, מפקד צבא האלים־למחצה. הלה נפצע וגופו שתת דם ונאלץ לנטוש את המערכה, רכוב על גב נושאו—הטוס. גם בַּלַרָאמַה מחץ באלתו את קוּמְבְּהָאנַּדַּה, מפקד צבאו של בָּאנָּאסוּרַה, הוא פצע קשות גם את עוזרו, קֻוּפַּקַרְנַּה, ושניהם צנחו על שדה הקטל. עתה, ללא פיקוד, התפזרו גם כל החילים ונסו על נפשם.
משנוכח בָּאנָּאסוּרַה שחיליו ומפקדיו הובסו כולם, כעסו רק התעצם וגבר. הוא חשב שנבון יהיה לנטוש עתה את מלחמתו עם סָאתְיַקי, מפקדו של קְרּישְׁנַּה, ולתקוף את קְרּישְׁנַּה בעצמו. סוף סוף יכול היה להשתמש באלף ידיו, ועתה הוא הסתער על קְרּישְׁנַּה, משלח בו־זמנית 2,000 חיצים מ־500 קשתות. אלא שאיש סכל זה לא היה מסוגל בכלל להעריך את עוצמתו של אלוהים. מיד, ללא כל קושי, קְרּישְׁנַּה ביתק כל אחת מקשתותיו לשניים, וכדי לעצור את מתקפתו הוא גם ניפץ את מרכבתו ואת סוסיו, ואז נשף בקונכיתו, פָּאנְצַ׳גַ׳נְיַה.
היתה אלה־למחצה אחת, קוטַרָא, לה סגד בָּאנָּאסוּרַה, והיו ביניהם יחסים של אם ובן. אמא קוטַרָא, חוששת לחייו, הופיעה עתה אל הזירה. עירומה ופרועת שיער היא נעמדה לפני קְרּישְׁנַּה, וקְרּישְׁנַּה, סולד מן המראה, הפנה אז את פניו ממנה. בָּאנָּאסוּרַה ניצל מיד את ההזדמנות ונס משם; כיוון שמיתרי קשתותיו נופצו כולם, וגם נשאר ללא מרכבה או רכב, בלית ברירה הוא שב לעירו, אחרי שאיבד הכול בקרב.
גם עוזריו של שׂיוַה—השדים והרוחות—נטשו כולם את שדה הקרב, נסים מפני חיציו של קְרּישְׁנַּה. ועתה שׂיוַה פנה למפלטו האחרון; הוא שיגר את נשקו הקטלני ביותר, השׂיוַגְ׳וַרַה, שמחריב באמצעות חום אדיר. נאמר שבעת החורבן מתעצם חומה של השמש פי שניים עשר מן הרגיל. חום אדיר זה נקרא שׂיוַגְ׳וַרַה. שׂיוַגְ׳וַרַה זה הופיע עתה עם שלושה ראשים ושלוש רגלים, וכאשר התקרב אל קְרּישְׁנַּה, כמו שרף סביבו הכול. בעוצמתו האדירה, אש פרצה בכל הכיוונים, וקְרּישְׁנַּה נוכח שהוא מתקדם ממש אליו.
כמו נשק השׂיוַגְ׳וַרַה, ישנו גם נשק נָארָאיַנַּגְ׳וַרַה שמאופין בקור נורא. חום אדיר אפשר אולי לסבול, אולם קור ממוטט הכול. ניתן לחוות את זה בשעת המוות. בעת המוות עולה תחילה החום בגוף לארבעים ושתיים מעלות, ואז הגוף קורס, חומו יורד, והוא הופך קר כקרח. רק נָארָאיַנַּגְ׳וַרַה זה יכול היה לסכל את חומו הרצחני של שׂיוַגְ׳וַרַה.
עתה, למול השׂיוַגְ׳וַרַה, לא היתה לקְרּישְׁנַּה כל ברירה אלא להזמין את נָארָאיַנַּגְ׳וַרַה. קְרּישְׁנַּה הינו נָארָאיַנַּה המקורי ושליטו של נשק זה, ועתה משזה הוזמן, התחולל שם קרב אדיר בין שני הגְ׳וַרות. כאשר חום עצום נתקל בקור נורא, רק טבעי שהחום פוחת בהדרגה. וזה אכן קרה; בהדרגה פחת חומו של שׂיוַגְ׳וַרַה וזה החל קורא לעזרתו של שׂיוַה, אלא שבנוכחותו של נָארָאיַנַּגְ׳וַרַה היה האל־למחצה חסר אונים. ושׂיוַגְ׳וַרַה, שלא מצא כל ישועה בשׂיוַה, חשב כי אין מוצא אלא להיכנע. אפילו שׂיוַה, גדול האלים־למחצה, לא יכול היה לבוא לעזרתו, קל וחומר אלים פחותים ממנו. משום כך הוא כפף עתה ראשו לפני נָארָאיַנַּה, הלא הוא קְרּישְׁנַּה בעצמו, ונשא אליו תפילה, כי בחסדו בלבד יוכל לזכות בהגנה.
הקרב הזה בין שׂיוַה לבין קְרּישְׁנַּה במיטב נשקם מוכיח שכאשר קְרּישְׁנַּה מגן על מישהו, איש אינו יכול להכחידו, גם איש אינו יכול להציל את מי שלא זכה בהגנתו. שׂיוַה נקרא מַהָאדֵוַה, או גדול האלים־למחצה. לפעמים גם בְּרַהְמָא נחשב לחשוב שבאלים־למחצה כיוון שהוא יכול לברוא. בְּרַהְמָא בורא, ושׂיוַה מחריב את בריאתו, אולם שניהם יודעים רק למלא תפקיד אחד—האחד בורא והשני מחריב; לקיים אינם מסוגלים. וישְׁנּוּ לעומת זאת, לא רק שמקיים את היקום, הוא גם בוראו האמיתי ומחריבו, שהרי בְּרַהְמָא נוצר ממנו, ושׂיוַה נוצר, או נולד, מבְּרַהְמָא. משום כך, כאשר שׂיוַגְ׳וַרַה הבין סוף סוף שאיש מלבד קְרּישְׁנַּה, או נָארָאיַנַּה, לא יוכל להושיעו, הוא פנה לבקש מחסה באל ובידים צמודות התפלל.
״אלי, הריני משתחוה לפניך כיוון שאוניך בלתי מוגבלים. לאיש אין אונים רבים יותר, ומכאן שאתה הינך אדון הכול. לרוב חושבים את שׂיוַה לעצום ולחזק בעולם החומרי. אולם אתה, ולא הוא, הינך כל־יכול. אתה הינך התודעה או הידע המקורי, וללא תודעה או ידע, דבר אינו חזק או רב עוצמה. גם החזקים שבחפצים החומריים, ללא מגע של תודעה או ידע, אינם מסוגלים לפעול. וגם האדירה שבמכונות, ללא מגע של מישהו יודע ומודע, הינה חסרת שימוש. אלי, אתה ידע מושלם, ואישיותך הינה ללא שמץ של טומאה חומרית. נכון ששׂיוַה הינו אל־למחצה אדיר עוצמה, כי בכוחו להחריב את הבריאה. גם בְּרַהְמָא הינו רב כוח, כי בכוחו לברוא אותה. אולם שניהם אינם סיבתו הראשונית של היקום. אתה הוא הסיבה הראשונית, האמת המוחלטת, הבְּרַהְמַן העליון. גם זוהר הבְּרַהְמַן השורה בכול אינו מקור הבריאה, שהרי גם הוא נובע מאישיותך.״
״בבְּהַגַוַד־גִיתָא מאושש שקְרּישְׁנַּה הינו מקורו של זוהר הבְּרַהְמַן. הזוהר הזה משול לקרני השמש שנובעות מגלגל השמש. מכאן שלא הבְּרַהְמַן אלא דמותו העילאית והנצחית של קְרּישְׁנַּה הינה הסיבה העליונה. הפעולות והתגובות החומריות מתחוללות כולן בזוהר הבלתי אישי, בעוד שהבְּרַהְמַן האישי, או דמותך הנצחית, הינו פטור כליל מאלה. משום כך גופך הינו שליו כולו וגם חדור חדווה, ואין בו שמץ של טומאה.״
״גוף חומרי נתון לפעולותיהן ולתגובותיהן של שלוש המידות החומריות. וגורם הזמן הינו החשוב שביסודות ושולט בהם כולם, שהרי עולם התופעות כולו כפוף לטילטוליו. כך מתהוות תופעות הטבע, ועם התהוותן מופיעות מיד גם פעולות נושאות גמול, שכתוצאה מהן עוטה ישות החיים את צורתה. היא זוכה בטבע מסוים שנעטף בגוף סמוי וגשמי, שמורכב מאויר החיים, זהות אישית, עשרת אברי חישה, מֵחְשָב, וחמשת היסודות הגשמיים. אלה יוצרים את הגוף החומרי שהופך בעצמו אחר כך מקור או סיבה למגוון גופים נוספים שבאים בזה אחר זה, עם התגלגלות הנשמה מגוף לגוף. אלא שכלל התופעות הללו הינן בסך הכול פעולתו המשולבת של אונך החומרי. אתה מכל מקום, אינך מושפע מפעולתם ותגובתם של היסודות השונים הללו, שהרי אתה הוא מקור האנרגיה החיצונית. וכיוון שאתה נשגב ובלתי כפוף לאילוציה של האנרגיה החומרית, אתה גם השלווה העליונה. אתה הטהור מכול, ללא שמץ של טומאה חומרית, ואתה המטהר העליון. משום כך אני מבקש את מקלט כפות רגלי הלוטוס שלך ונוטש כל מקלט זולתן.״
״אלי, הופעתך כבן אנוש, בנו של וַסוּדֵוַה, הינה רק אחד מגילוייה של חירותך המוחלטת. אתה מופיע בהתגלויות לאינספור—כולן תכליתן להביא ברכה לדבקים ולהמיט חורבן על הלא־דבקים. זאת כהגשמת הבטחתך מן הבְּהַגַוַד־גִיתָא שאתה מופיע כל אימת שחלה הסתאבות בתהליך לחיי קידמה. אז, כאשר חלה סטייה שכזו מעקרונות הדת, אתה מופיע באמצעות אונך הפנימי. זוהי משימתך העיקרית—לגונן על האלים־למחצה ועל אנשים בעלי נטיות רוחניות, ולשמור על החוק והסדר בעולם החומרי. מכאן שאלימותך נגד הנוכלים והרשעים הינה בהתאמה גמורה עם משימה זו. זו לא הופעתך הראשונה עלי אדמות; כבר הופעת פעמים רבות מאד.״
״עלי להודות שהתייסרתי קשות מהנָארָאיַנַּגְ׳וַרַה שלך. הוא אכן קר להחריד, גם מסוכן מאד ובלתי נסבל לכולנו. אלי, כל עוד שרוי האדם בשיכחת תודעת קְרּישְׁנַּה—מסוּנוור מקסמן של תשוקות חומריות, הוא נבער לגבי המקלט העליון שבכפות רגליך—עליו לסבול בגוף החומרי משלושת סבלות הטבע החומרי. וכיוון שאינו מתמסר לך, הרי שעליו להמשיך ולסבול לעד.״
שְׂרִי קְרּישְׁנַּה השיב אז לדבריו של השׂיוַגְ׳וַרַה, ״הו בעל שלושת הראשים, אני מרוצה מדבריך. היה סמוך ובטוח כי לא תסבול עוד מנָארָאיַנַּגְ׳וַרַה. גם כל מי שיזכר בקרב הזה שבין שניכם, ישתחרר מכל הפחדים למיניהם.״ משסיים האל דבריו, השתחווה שׂיוַגְ׳וַרַה לפניו, ועזב.
בָּאנָּאסוּרַה בינתיים התאושש בדרך כלשהי מתבוסתו, ועתה, בכוחות מחודשים, הוא שב לקרב. אוחז הפעם בשלל כלי נשק באלף ידיו, הוא שב והסתער על קְרּישְׁנַּה, שישב במרכבתו. הוא היה רגוז מאד והחל משליך את כלי נשקו לעבר הריבון כמו ממטרי גשמים עזים. וקְרּישְׁנַּה שראה את אלה מתקרבים אליו—כמו פרצי מים מבעד למסננת—אחז מיד בגלגל הסוּדַרְשַׂנַה חד התער והחל לקצץ בזו אחר זו את אלף הידים, כמו היה גנן שגוזם במזמרה חדה ענפיו של עץ. שׂיוַה, שנוכח כי דבקו לא ינצל למרות נוכחותו, התעשת אז וניגש בעצמו לפני האל וניסה לפייס אותו בתפילות.
הוא אמר, ״אלי, אתה הוא מושא הסגידה בכל המזמורים הוֵדיים. מי שאינם יודעים אודותיך סבורים שהבְּרַהְמַגְ׳יותי הבלתי אישי הינו האמת המוחלטת והעליונה. זאת מבלי לדעת שאתה, מצוי במשכנך הנצחי, הינך מקור אותו זוהר רוחני. משום כך אתה נקרא פַּרַמְבְּרַהְמַן. כך אתה מכונה בבְּהַגַוַד־גִיתָא. אף שאתה שורה בכול כמו השמים ואינך מושפע משום דבר חומרי, אותם קדושים שלבבם נקי מכל טומאה חומרית, יכולים לחזות בדמותך הנשגבת. רק הדבקים, ולא איש זולתם, מסוגלים לראות ולהבין אותך. כי האימפרסונליסט תופס את קיומך העליון אחרת: את השמים הוא משווה לטבורך, את האש לפיך, את המים לזרעך, את כוכבי עדן לראשך, את הכיוונים לאוזניך, את כוככ אוּרְוִי לכפות רגלי הלוטוס שלך, את הירח למֵחְשָבך, ואת השמש לעינך. אני עצמי פועל כזהותך הכוזבת. הים משול לבטנך, אינְדְרַה מלך עדן הינו זרועך, העצים והצמחים הינם שערות גופך, העננים הינם שערות ראשך, ובְּרַהְמָא הינו תבונתך. המולידים הגדולים, הידועים כפְּרַגָ׳אפַּתים, הינם מיצגיך, ודת הינה לבבך. כך מדמים את ההיבט הבלתי אישי של גופך העילאי, שבסך הכול מהווה התרחבות זעירה אחת של אונך, אף שבאמת אתה הינך האישיות העליונה. אתה משול לאש, והתרחבויותיך דומות לאור האש ולחומה.״
שׂיוַה המשיך, ״אלי, אף שאתה מצוי ביקום כולו, חלקי היקום הינם גם אברי גופך השונים; בכוחך הבלתי נתפס אתה בו־זמנית מצוי באופן מקומי וגם שורה בכול. גם בבְּרַהְמַה־סַמְּהיתָא נאמר עליך שלמרות שתמיד אתה שוהה במשכנך, גולוקַה וְרּינְדָאוַנַה, בו־זמנית אתה שורה בכול. וכפי שנאמר בבְּהַגַוַד־גִיתָא, אתה מופיע כאן כדי לגונן על דבקיך, ומביא בכך ברכה לכול. בחסדך בלבד מנהלים האלים־למחצה את סדרי היקום, ורק בחסדך מתקימות שבע מערכות הכוכבים העליונות. ולבסוף, כאשר בא הקץ על הבריאה, כל גילויי אונך—אם בצורת אלים־למחצה, אם בצורת אדם, ואפילו החיות הנחותות—כולם נכנסים לתוכך, גם הסיבות הראשוניות והמשניות של הבריאה כולן נחות בך, משוללות צורת קיום נבדלת. למעשה, לא יתכן שמשהו—בין אם זה שווה לך ובין אם זה נחות יותר—יהיה נבדל ממך. אתה סיבת ההתגלות הקוסמית, אתה גם מרכיביה. אתה השלם העליון, האחד ויחיד. בקיום החומרי ישנם שלושה שלבים: שלב של מודעות, שלב של מודעות חלקית שמתבטא בחלימה, וחוסר מודעות. אולם אתה הינך מעל לכל השלבים החומריים הללו, ומכאן שקיומך הינו במימד רביעי והופעתך והעלמותך אינן תלויות בשום דבר מחוץ לך. אתה הסיבה הראשונית לכול, אולם בעצמך אתה נטול סיבה; אתה מחולל בעצמך כל הופעה והעלמות שלך. אלי, למרות מעמדך הנשגב, כדי להפגין את ששת שפעיך, גם כדי לפרסם את מעלותיך הנשגבות, אתה מופיע בהיבטך האישי עלי אדמות בהתגלויות שונות—כדג, כצב, כחזיר בר, כנְרּיסימְּהַה, כקֵשַׂוַה וכו׳; אתה מופיע גם בגילויים נפרדים שלך כשלל ישויות החיים. באמצעות אונך הפנימי אתה מופיע כוישְׁנּוּ, על התגלויותיו השונות, ובאמצעות אונך החיצוני אתה מתגלה כעולם התופעות.״
״ביום מעונן השמש נראית לאדם הפשוט כמו מכוסה, אף שלמעשה, השמש היא זו שיוצרת את העננים, ואפילו כאשר השמים מעוננים לחלוטין, אלה לעולם לא יכולים לכסות את השמש באמת. זה דומה לאדם חסר תבונה שמכריז שאין אלוהים, אף שמי שזכו בהארה יודעים לראות אותך—כאשר ניגלות ישויות החיים על שלל פעולותיהן—מצוי בכל אטום, גם נגלה באונך החיצוני והגבולי. דבקיך הנאורים מבינים את פעולות אוניך הבלתי מוגבלים, בעוד שמי שמבולבלים מקסמה של האנרגיה החיצונית, מזדהים עם העולם החומרי ונקשרים לחברה, לידידות ולאהבה. אלה בסך הכול חובקים כך את שלושת סוגי הסבל החומרי ונתונים לשניות הכאב והעונג. לעיתים הם טובעים בים ההתקשרות, ולעיתים נחלצים ממנו.״
״אלי, בחסדך בלבד זוכה ישות החיים בגוף אנוש, שמאפשר לה להיחלץ מסבל הקיום החומרי. אלא שלמרבה הצער, אפילו בגוף אדם ישנם שאינם מסוגלים לשלוט בחושיהם ונסחפים על גלי ההנאה החושית. אלה אינם מחפשים אחר מקלט כפות רגליך, גם אינם עוסקים בשירותך המסור. חייהם הינם חסרי מזל, ואין ספק שמי שחי בחשיכה שכזו בסך הכול מרמה את עצמו, כמו גם את זולתו. משום כך חברה אנושית ללא תודעת קְרּישְׁנַּה הינה חברה של מרמים ומרומים.״
״אלי, אתה הינך למעשה, נשמת־העל היקר מכול שבכל ישות חיה, אתה גם השולט העליון בכול. אדם ששרוי באשליה מפחד תמיד מפני המוות. קשור להנאות החושים, הוא כמו בוחר מרצון בקיום חומרי רווי סבל, וכך רודף ללא מטרה אחר זוהרו המתעתע של עינוג חושים. אין ספק שהוא הסכל שבסכלים, שהרי הוא בוחר ללגום רעל ומוותר על עסיס הנקטר המתוק.״
״אלי, האלים־למחצה, גם בְּרַהְמָא ואני והחכמים והקדושים הדגולים שלבם נקי מכל זיקה חומרית—כולנו זכינו בחסדך למצוא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. אנו מקבלים אותך כאל עליון, כיקר לנו מכול—כחיינו ונשמתנו. אתה סיבתו הראשונית של עולם התופעות, אתה מקיימו העליון, ואתה גם גורם לחורבנו. אתה שווה ביחסך לכול, אתה השליו מכול, וידידה העליון של כל ישות חיה. אתה מושא סגידתנו העליון. אלי, מי יתן ונוכל לעסוק תמיד בשירותך האוהב, כדי שנזכה להשתחרר מן הסבך החומרי הזה.״
״ולבסוף ברצוני לומר שבָּאנָּאסוּרַה זה הינו יקר לי מאד. הוא ביצע שירות חשוב מאד עבורי, ומשום כך אני חפץ לראות אותו שמח תמיד. בשעה שהתרצתי ממנו הבטחתי לערוב לבטחונו, ועתה אני מתפלל שכשם שהתרצית מאבותיו המלך פְּרַהְלָאדַה ובַּלי מַהָארָאגַ׳ה, תתרצה גם ממנו.״
קְרּישְׁנַּה השיב אז לתפילתו של שׂיוַה, גם הוא פונה אליו כמו לעליון, ואמר: ״אל יקר, מקובלים עלי דבריך, גם רצונך לעזור לבָּאנָּאסוּרַה. ידוע לי שבָּאנָּאסוּרַה זה הינו בנו של בַּלי מַהָארָאגַ׳ה ומכאן שאיני רשאי להרוג אותו; הבטחתי למלך פְּרַהְלָאדַה שלא אהרוג עוד איש מן הזדים שיופיעו במשפחתו. ואכן, במקום להרוג את האיש, בסך הכול קיצצתי את ידיו כדי למחוץ את יוקרתו הכוזבת. הצבא האדיר שהיה ברשותו היווה משא כבד לאדמה, וכדי להפחית את הנטל, כיליתי את כולו. עתה נותרו לו ארבע ידים והוא יהפוך לבן אלמוות, בלתי מושפע מסבלות ועונג חומריים. ידוע לי שהוא אחד מן החשובים שבדבקיך, ומשום כך היה סמוך ובטוח כי מעתה אינו צריך לחשוש עוד מדבר.״
או אז, לשמע ברכתו של קְרּישְׁנַּה, בא בָּאנָּאסוּרַה לפני האל וכפף ראשו, נוגע עם ראשו באדמה. הוא גם הורה להביא מיד לשם, ישובים על מרכבה נאה, את אַנירוּדְדְהַה ואת בתו, אוּשָׁא. משופעים ברוב שיפעה חומרית, הודות לברכתו של שׂיוַה, הם עברו עתה לאחריותו של קְרּישְׁנַּה. וקְרּישְׁנַּה, מציב אוגדת חילים אחת מלפנים, יצא עמם לדְוָארַקָא.
ובדְוָארַקָא, כאשר נודע לאנשים שקְרּישְׁנַּה שב עם אַנירוּדְדְהַה ואוּשָׁא אשר משופעים בעושר רב, כולם החלו מקשטים את כל פינות העיר בדגלים, בסרטים צבעוניים ובזרי פרחים. הכבישים הרחבים והצמתות כולם נוקו וגם הותזו במים מעורבים במשחת עץ סנדל, שניחוחם פשט בכול. התושבים עם ידידים וקרובים קיבלו את פני האל בטקס רב ובחדווה, ולכבודו נגנו בקול גדול בקונכיות ובתופים ובשופרים. כך נכנס אישיות אלוה לעירו.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הבטיח למלך פַּרִיקְשׁית שסיפור הקרב הזה שבין שׂיוַה לקְרּישְׁנַּה, אין בו דבר לא מבורך, כמו בקרב רגיל. אדרבה מי שזוכר אותו בבוקר ונהנה מנצחונו של קְרּישְׁנַּה, לא יובס עוד לעולם במלחמת הקיום.
סיפור הקרב בין בָּאנָּאסוּרַה לבין קְרּישְׁנַּה וכיצד הלה ניצל אחר כך בחסדו של שׂיוַה מאשש את דברי הבְּהַגַוַד־גִיתָא שהאלים־למחצה אינם יכולים להעניק ברכות לסוגדיהם ללא אישורו של קְרּישְׁנַּה. בסיפור זה אנו מוצאים שאף שבָּאנָּאסוּרַה היה דבק גדול של שׂיוַה, כאשר קְרּישְׁנַּה איים על חייו, שׂיוַה לא יכול היה לבוא לעזרתו. רק תחינתו של האל־למחצה אל הריבון היא שעזרה. כזהו מעמדו של קְרּישְׁנַּה. המילים המדויקות שמופיעות בבְּהַגַוַד־גִיתָא בהקשר זה הן מַיַיְוַה ויהיתָאן הי תָאן. כלומר, שללא אישורו של הריבון, שום אל־למחצה אינו יכול להעניק ברכה.
