בהגווד גיטה - 6.34

צַ'נְֿצַ'לַםּ הי מַנַהּ קְרּישְׁנַּה  פְּרַמָאתְהי בַּלַוַד דְרּידְּהַם תַסְיָאהַםּ ניגְרַהַםּ מַנְיֵא  וָאיוֹר איוַה סוּ-דוּשְׁקַרַם

צַ'נְֿצַ'לַם—חסר מנוח; הי—משום ש-; מַנַהּ—המיינד; קְרּישְׁנַּה—הו קְרּישְׁנַּה; פְּרַמָאתְהי—מסעיר; בַּלַה-וַת—חזק; דְרּידְּהַם—עיקש; תַסְיַה—שלו; אַהַם—אני; ניגְרַהַם—הכנעה; מַנְיֵא—אני חושב; וָאיוֹהּ—של הרוח; איוַה—כמו; סוּ-דוּשְׁקַרַם—קשה.

תרגום

הו קְרּישְׁנַּה, ומשום שהמיינד חסר מנוח, סוער, עיקש ורב עוצמה, אני סבור שקשה יותר להכניעו מלרסן את הרוח.

התעמקות

המיינד חזק כל כך ועקשן, עד כי לעתים הוא גובר על התבונה, אף שאמור לציית לה. אין ספק שהשליטה במיינד קשה מאוד למי שחי במציאות היומיומית ונאלץ להתמודד עם אינספור גורמים שניצבים על דרכו. אפשר שבאופן מלאכותי ידע לרסן איכשהו את המיינד ולשמור על יחס שווה כלפי אויבים וידידים, אלא שבסופו של דבר שום אדם ארצי לא מסוגל לעשות זאת, שהרי זה קשה יותר מלרסן רוח עזה. בספרות הוֵדית (קַטְהַה אוּפַּנישַׁד 4-1.3.3) נאמר: אָתְמָאנַםּ רַתְהינַםּ וידְדְהי  שַׂרִירַםּ רַתְהַם אֵוַה צַ'ה בּוּדְדְהיםּ תוּ סָארַתְהיםּ וידְדְהי  מַנַהּ פְּרַגְרַהַם אֵוַה צַ'ה אינְדְרייָאנּי הַיָאן אָהוּר  וישַׁיָאמְּס תֵשׁוּ גוֹ-צַ'רָאן אָתְמֵנְדְרייַה-מַנוֹ-יוּקְתַםּ  בְּהוֹקְתֵתְי אָהוּר מַנִישׁינַּהּ "במרכבת הגוף, הישות הייחודית היא הנוסע, התבונה היא הנהג, המיינד הוא מכשיר ההיגוי והחושים הם הסוסים. העצמי נהנה או סובל בגלל התרועעותו עם המיינד והחושים. זו הדרך שבה מבינים זאת אנשי המחשבה הדגולים." התבונה אמורה לכוון את המיינד, אלא שהמיינד חזק כל כך ועיקש, עד כי הוא גובר לעתים על התבונה, ממש כשם שחולי חמור גובר לעתים על השפעתה של תרופה. תרגול היוגה אמור להכניע את המיינד העז, אלא שזה לא מעשי לאדם ארצי כמו אַרְג'וּנַה, קל וחומר לאדם בן זמננו. משל הרוח מתאים כאן מאוד, שהרי אי אפשר לעצור את הרוח הנושבת. מכל מקום, קשה עוד יותר לרסן את המיינד הסוער. לפי שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה, הדרך הקלה ביותר לשליטה במיינד היא לזמר בענווה רבה את המַנְתְרַה "הַרֵא קְרּישְׁנַּה", המנתרה הגדולה לגאולה. השיטה המומלצת היא סַה וַי מַנַהּ קְרּישְׁנַּה-פַּדָארַוינְדַיוֹהּ: להעסיק את המיינד בקְרּישְׁנַּה כליל; שום עיסוק לא יוכל אז לערערו.