נַה הי קַשְׂצ'ית קְשַׁנַּם אַפּי גָ'אתוּ תישְׁטְהַתְי אַקַרְמַה-קְרּית קָארְיַתֵא הְי אַוַשַׂהּ קַרְמַה סַרְוַהּ פְּרַקְרּיתי-גַ'יְר גוּנַּיְהּ
נַה—לא; הי—אכן; קַשְׂצ'ית—מישהו; קְשַׁנַּם—לרגע; אַפּי—אפילו; גָ'אתוּ—בזמן כלשהו; תישְׁטְהַתי—נשאר; אַקַרְמַה-קְרּית—מבלי לעשות משהו; קָארְיַתֵא—נכפה עליו לעשות; הי—אכן; אַוַשַׂהּ—חסר ישע; קַרְמַה—עבודה; סַרְוַהּ—כול; פְּרַקְרּיתי-גַ'יְהּ—הנוצרות מהטבע החומרי; גוּנַּיְהּ—בשל המידות.
תרגום
הכול נאלצים לפעול בחוסר ישע על פי התכונות שרכשו ממידות הטבע החומרי; אף לא אחד יכול להימנע מעשייה כלשהי ולו לרגע.
פעילות אינה תכונתם של חיים גופניים, אלא טבעה של הנשמה. ללא נוכחות הנשמה, הגוף אינו יכול לנוע. הגוף הוא בסך הכול כלי רכב נטול חיים שמשמש את הנשמה הרוחנית, שאינה חדלה מפעילות ולו לרגע. עליה לעסוק בפעילות חיובית — כלומר בתודעת קְרּישְׁנַּה, כי אלמלא כן, תיאלץ למלא את תכתיבי האנרגיה המשלה. במגעה עם האנרגיה החומרית מתחברת הנשמה הרוחנית למידות החומריות, וכדי לטהר את הזיקות הללו יש לעקוב אחר כללי השָׂאסְתְרַה. לעומת זאת, תודעת קְרּישְׁנַּה היא פעילותה הטבעית של הנשמה, ומכאן שפעילות כזו טובה לה תמיד. זה מאושש בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (1.5.17): תְיַקְתְוָא סְוַה-דְהַרְמַםּ צַ'רַנָּאמְבּוּגַ'םּ הַרֵר בְּהַגַ'נְן אַפַּקְווֹ 'תְהַה פַּתֵת תַתוֹ יַדי יַתְרַה קְוַה וָאבְּהַדְרַם אַבְּהֻוּד אַמוּשְׁיַה קיםּ קוֹ וָארְתְהַה אָפְּתוֹ 'בְּהַגַ'תָאםּ סְוַה-דְהַרְמַתַהּ "מי שפועל בתודעת קְרּישְׁנַּה, גם אם אינו ממלא את חובות השָׂאסְתְרַה או מבצע כראוי את השירות המסור, ואפילו מועד מכללי ההתנהגות המקובלים — אינו מפסיד דבר. אולם מי שממלא את כללי ההיטהרות כולם — מה יועילו לו אם אינו מודע לקְרּישְׁנַּה?" לכן, תהליך ההיטהרות נועד להביא לתודעת קְרּישְׁנַּה, ליעד העליון. ומכאן שללא תודעת קְרּישְׁנַּה, סַנְנְיָאסַה ושאר דרכי טהרה אינם אלא כישלון.