אינְדְרייָאנּי מַנוֹ בּוּדְדְהיר אַסְיָאדְהישְׁטְהָאנַם אוּצְ'יַתֵא אֵתַיְר וימוֹהַיַתְי אֵשַׁה גְ'נָֿאנַם אָוְרּיתְיַה דֵהינַם
אינְדְרייָאנּי—החושים; מַנַהּ—המיינד; בּוּדְדְהיהּ—התבונה; אַסְיַה—של התאווה הזו; אַדְהישְׁטְהָאנַם—מקום המושב; אוּצְ'יַתֵא—נאמר; אֵתַיְהּ—באמצעותם; וימוֹהַיַתי—מבלבלת; אֵשַׁהּ—התאווה הזו; גְ'נָֿאנַם—את הידע; אָוְרּיתְיַה—בכסוֹתה; דֵהינַם—את ישות החיים.
תרגום
החושים, המיינד והתבונה הם מקום מושבה של התאווה, באמצעותם היא מכסה את הידע האמיתי של ישות החיים ומבלבלת את דעתה.
האויב התבצר בעמדות מפתח שונות בגופה של הנשמה המותנית. קְרּישְׁנַּה מרמז עתה על מקומות אלה כדי ליידע את מי שמבקש לגבור על האויב, על מקום הימצאו. המיינד הוא מרכז כל הפעילות החושית, ובמגע עם מושאי החושים הוא הופך באופן רגיל למאגר בלתי נדלה של רעיונות לעינוג חושים; בדרך זו הופכים המיינד והחושים למשכן לתאווה. מחלקת התבונה נעשית בירתן של נטיות תאוותניות שכאלה. התבונה דרה ממש בסמיכות לנשמה הרוחנית, ובשעה שהיא חדורת תאווה, היא משפיעה על הנשמה לפתח עצמי כוזב ולהזדהות עם חומר, ואז גם עם החושים והמיינד. אז מתמכרת הנשמה הרוחנית לתענוגות החושים החומריים, וטועה לחשוב אותם לאושר אמיתי. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (10.84.13) מוסברת ההזדהות הכוזבת הזו: יַסְיָאתְמַה-בּוּדְדְהיהּ קוּנַּפֵּא תְרי-דְהָאתוּקֵא סְוַה-דְהִיהּ קַלַתְרָאדישׁוּ בְּהַוּמַה איגְ'יַה-דְהִיהּ יַת-תִירְתְהַה-בּוּדְדְהיהּ סַלילֵא נַה קַרְהיצ'יג' גַ'נֵשְׁו אַבְּהיגְ'נֵֿשׁוּ סַה אֵוַה גוֹ-קְהַרַהּ "מי שמזהה את עצמו עם גופו העשוי משלושה רכיבים, שחושב את תוצרי הלוואי של גופו לשארי בשרו, שרואה את אדמת מולדתו כנערצת, ומבקר באתרי עלייה לרגל פשוט כדי לרחוץ בהם, ולא כדי לפגוש שם אנשים בעלי ידע נשגב — אדם שכזה משול לחמור או לפרה."