בהגווד גיטה - 3.37

קָאמַה אֵשַׁה קְרוֹדְהַה אֵשַׁה  רַג'וֹ-גוּנַּה-סַמוּדְבְּהַוַהּ מַהָאשַׂנוֹ מַהָא-פָּאפְּמָא  וידְדְהְי אֵנַם איהַה וַיְרינַּם

שְׂרִי-בְּהַגַוָאן אוּוָאצַ'ה—האל אמר; קָאמַהּ—תאווה; אֵשַׁהּ—זוהי; קְרוֹדְהַהּ—כעס; אֵשַׁהּ—זהו; רַגַ'הּ-גוּנַּה—ממידת הלהיטות; סַמוּדְבְּהַוַהּ—נוצר מ-; מַהָא-אַשַׂנַהּ—משחית-כול; מַהָא-פָּאפְּמָא—מלא בחטא; וידְדְהי—דע; אֵנַם—אותו; איהַה—בעולם החומרי; וַיְרינַּם—כאויב הגדול ביותר.

תרגום

האל האישי אמר: זו התאווה בלבד, אַרְג'וּנַה, אשר נולדת ממגע עם מידת הלהיטות ואחר הופכת לזעם. היא אויבו שטוף החטא והמשחית כול של עולם זה.

התעמקות

במגע עם הבריאה החומרית והתרועעות עם מידת הלהיטות, אהבתה הנצחית של ישות החיים לקְרישְׁנַה הופכת לתאווה. במילים אחרות, אהבת אלוהים הופכת לתאווה, ממש כמו חלב שהופך ליוגורט במגע עם תמרינְדי חמוץ. תאווה בלתי מסופקת הופכת אז לכעס; כעס הופך לאשליה, ואשליה מנציחה את הקיום החומרי. מכאן שתאווה היא גדול אויביה של ישות החיים; היא זו שגוררת את ישות החיים הטהורה ומשאירה אותה כבולה לעולם החומרי. כעס הוא גילוי של מידת הבערות; לכן המידות הנחותות מתבטאות בכעס ובתופעות דומות. מכאן שמי שמתרגל כללי חיים והתנהגות כמומלץ, ובמקום לגלוש לבערות מתעלה מלהיטות לטוֹבוּת, ומפתח זיקה רוחנית — רק הוא ניצל מההידרדרות תולדת הכעס. האל התרחב לרבים לצורך חדוותו הרוחנית שמתעצמת לעד. ישויות החיים הן חלקיק מאותה חדווה רוחנית; מכאן שהן ניחנות גם בעצמאות מזערית. אולם בשעה שהן מנצלות לרעה את עצמאותן, ורוח השירות שלהן הופכת לנטייה לעינוג חושים, הריהן נופלות בשבי התאווה. אלוהים ברא את העולם החומרי כדי לאפשר להן להגשים את נטיותיהן התאוותניות. מכל מקום, לנוכח תבוסתן בפעילותן התאוותנית הממושכת, הן מתחילות לחקור על מעמדן האמיתי. הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה פותחת בחקירה כזו — אַתְהָאתוֹ בְּרַהְמַה-ג'יגְ'נָֿאסָא: חובתו של כל אחד לשאול על העליון. העליון מוסבר בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם כגַ'נְמָאדְי אַסְיַה יַתוֹ 'נְוַיָאד איתַרַתַשׂ צַ'ה, "הבְּרַהְמַן העליון הוא המקור לכול." מכאן שגם התאווה מקורה בעליון. ומכאן שגם תאווה וגם כעס יכולים להפוך לרוחניים כשהופכת התאווה לאהבת אלוהים, או לתודעת קְרּישְׁנַּה — כלומר, כאשר רוצים הכול למען קְרּישְׁנַּה. הַנוּמָאן, משרתו הגדול של רָאמַה, הצית בחמת זעם את עיר הזהב של רָאוַנַּה ושרפהּ לאפר, אלא שבמעשהו הפך לגדול הדְבֵקים. גם כאן, בבְּהַגַוַד-גִיתָא, קְרּישְׁנַּה מעודד את אַרְג'וּנַה לכלות את חמתו באויביו למען סיפוקו של קְרּישְׁנַּה. מכאן שאפילו תאווה וכעס, בשעה שמיושמים בתודעת קְרּישְׁנַּה, הופכים מאויבים לידידים.