אַתְהַה קֵנַה פְּרַיוּקְתוֹ 'יַםּ פָּאפַּםּ צַ'רַתי פֻּוּרוּשַׁהּ אַניצְ'צְ'הַנְן אַפּי וָארְשְׁנֵּיַה בַּלָאד איוַה נייוֹג'יתַהּ
אַרְג'וּנַהּ אוּוָאצַ'ה—אַרְג'וּנַה אמר; אַתְהַה—אז; קֵנַה—בשל מה; פְּרַיוּקְתַהּ—נדחף; אַיַם—האדם; פָּאפַּם—חטאים; צַ'רַתי—מבצע; פֻּוּרוּשַׁהּ—האדם; אַניצְ'צְ'הַן—מבלי לִרצות; אַפּי—למרות; וָארְשְׁנֵּיַה—הו נצר וְרּישְׁנּי; בַּלָאת—בכוח; איוַה—כמו; נייוֹג'יתַהּ—מועסק.
תרגום
אַרְג'וּנַה אמר: הו נצר וְרּישְׁנּי, מהו שדוחף אדם וכופה עליו לחטוא, אפילו נגד רצונו?
ישות החיים היא חלקיק של העליון, ומכאן שהיא רוחנית במקורה, טהורה ונקייה מכל טומאה חומרית. מכאן גם שמעצם טבעה אינה נגועה בחטאי העולם החומרי. אלא שבמגעה עם הטבע החומרי, היא אינה מהססת לחטוא, לעתים אפילו נגד רצונה. שאלתו של אַרְג'וּנַה היא אופטימית מאוד לגבי טבעה המעוות של ישות החיים. היא נאלצת לעתים לחטוא, אפילו נגד רצונה. מכל מקום, לא נשמת-העל שבתוכה הוא שמכתיב את המעשים הנפשעים; סיבתם שונה, והאל יסביר זאת בפסוק הבא.