יַד יַד אָצַ'רַתי שְׂרֵשְׁטְהַס תַת תַד אֵוֵתַרוֹ גַ'נַהּ סַה יַת פְּרַמָאנַּםּ קוּרוּתֵא לוֹקַס תַד אַנוּוַרְתַתֵא
יַת יַת—כל מה ש-; אָצַ'רַתי—עושה; שְׂרֵשְׁטְהַהּ—מנהיג מכובד; תַת תַת—את כל זה; אֵוַה—בלבד; איתַרַהּ—אדם פשוט; גַ'נַהּ—אדם; סַהּ—הוא; יַת—את מה ש-; פְּרַמָאנַּם—את הדוגמה; קוּרוּתֵא—עושה; לוֹקַהּ—העולם; תַת—את זה; אַנוּוַרְתַתֵא—הולך בעקבותיו.
תרגום
כל מעשה שעושה אדם גדול, חוזרים אחריו המוני העם, והתנהגותו הופכת לדוגמה ואמת מידה לעולם כולו.
הציבור זקוק למנהיג שידריך אותו באמצעות דוגמה אישית. המנהיגים אינם יכולים, למשל, לאסור על עישון בשעה שהם מעשנים בעצמם. שְׂרִי צַ'יְתַנְיַה אמר שמורה צריך קודם כול להתנהג כראוי, ואחר כך ללמד. מי שמלמד בדרך כזו נקרא אָצָ'ארְיַה, שפירושו מורה למופת. לכן מורי הציבור צריכים למלא את כללי השָׂאסְתְרַה (כתבי הקודש), ולא להמציא כללים משל עצמם, שנוגדים את הכללים הללו. ספרים כמו מַנוּ-סַמְּהיתָא ואחרים קובעים את אמות המידה לחברה האנושית, ואלה אמורות להתבטא במדרשיהם של מנהיגי הציבור. מכאן שמי שמבקש להתקדם, חייב לקיים את הכללים שקיימו המורים הדגולים. הליכה בעקבותיהם של דְבֵקים דגולים מאוששת גם בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, שהרי זו הדרך להתקדם בנתיב ההבנה הרוחנית. מלך או שליט, אב ומורה — אלה מנהיגיו הטבעיים של הציבור התמים, ואחריותם לתלויים בהם רבה מאוד. משום כך עליהם להכיר על בוריים את הספרים שקובעים את אמות המוסר והקודים הרוחניים.