יַגַ'נְתֵא סָאתְתְויקָא דֵוָאן יַקְשַׁה-רַקְשָׁאמְּסי רָאגַ'סָאהּ פְּרֵתָאן בְּהֻוּתַה-גַנָּאמְּשׂ צָ'אנְיֵא יַגַ'נְתֵא תָאמַסָא גַ'נָאהּ
יַגַ'נְתֵא—סוגד; סָאתְתְויקָאהּ—אלו הנמצאים במידת הטוֹבוּת; דֵוָאן—אלים למחצה; יַקְשַׁה-רַקְשָׁאמְּסי—זדים; רָאגַ'סָאהּ—אלו הנמצאים במידת הלהיטות; פְּרֵתָאן—רוחות של מתים; בְּהֻוּתַה-גַנָּאן—רוחות רפאים; צַ'ה—ו-; אַנְיֵא—אחרים; יַגַ'נְתֵא—סוגדים; תָאמַסָאהּ—במידת הבערות; גַ'נָאהּ—אנשים.
תרגום
אנשים במידת הטוֹבוּת סוגדים לאלים למחצה; במידת הלהיטות סוגדים לדמונים; ומי ששרויים בבערות סוגדים לשדים ולרוחות.
האל מתאר בפסוק זה את הסוגדים השונים על פי פעילותם החיצונית. על פי כתבי הקודש, האל הוא מושא הסגידה היחיד. מכל מקום, מי שאינם בקיאים בכתובים, או שאינם מאמינים בהם, נוטים לסגוד למושאים אחרים. זאת בהתאם למידות ששולטות בהם. מי ששרויים בטוֹבוּת סוגדים לרוב לאלים למחצה, כמו בְּרַהְמָא, שׂיוַה ואחרים, כגון אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה ואל השמש. ישנם אלים למחצה רבים, והשרויים בטוֹבוּת סוגדים לאחד מאלה, לצורך תכלית מסוימת. מי שבלהיטות, לעומת זאת, סוגדים לדמונים. אנו זוכרים שבמלחמת העולם השנייה היה בקולקטה אדם שסגד להיטלר, כיוון שבזכות המלחמה הוא התעשר מאוד מעסקי שוק שחור. כמותו, אנשים בלהיטות ובבערות נוטים להכתיר לאלוהיהם אדם רב עוצמה, וחושבים שאפשר לסגוד לכל אחד, והתוצאה תהיה אותה תוצאה. מתואר כאן בבירור שמי ששרויים במידת הלהיטות הופכים אנשים דמוניים לאלים וסוגדים להם, ומי ששרויים בבערות ובחשכה סוגדים לרוחות של מתים. יש שסוגדים לקברו של אדם מת. גם פולחן מיני נחשב במידת החושך. בכפרים נידחים בהודו סוגדים לרוחות רפאים. ישנם בהודו אנשים נחותי מעמד שהולכים ליער וסוגדים לעץ מסוים, שידוע שחיה בו רוח רפאים, ומעלים לו קרבנות. כל הסגידות השונות הללו אינן למעשה סגידה לאלוהים, שהרי סגידה כזו נועדה למי ששרויים בנשגב, בטוֹבוּת טהורה. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (4.3.23) נאמר, סַתְתְוַםּ וישׂוּדְדְהַםּ וַסוּדֵוַה-שַׂבְּדיתַם: "מי ששרוי בטוֹבוּת טהורה סוגד לוָאסוּדֵוַה." פירושו של דבר שמי שהיטהרו כליל ממידות הטבע החומרי ושרויים בנשגב — אלה סוגדים לאל האישי העליון. האימפרסונליסטים נחשבים לשרויים במידת הטוֹבוּת; הם סוגדים לחמישה אלים למחצה. הם סוגדים להיבטו הבלתי אישי של וישְׁנּוּ בעולם החומרי, או לוישְׁנּוּ כמושג פילוסופי גרידא. וישְׁנּוּ הוא התרחבות של האל, אולם מאחר שהאימפרסונליסטים אינם מאמינים ממש באלוהים, הם מדמים שדמותו של וישְׁנּוּ היא בסך הכול היבט נוסף של הבְּרַהְמַן הבלתי אישי; הם מדמים גם שבְּרַהְמָא הוא היבט של הבלתי אישי במידת הלהיטות החומרית. הם מתארים אמנם חמישה אלים נערצים, אולם מאחר שהם גורסים שהבְּרַהְמַן הבלתי אישי הוא האמת העליונה, הרי שבשלב הסופי הם מתנערים ממושאי הסגידה כולם. לסיכום, רק בחברתם של אנשים בעלי טבע נשגב אפשר להיטהר מאיכויותיהן השונות של המידות החומריות.