בהגווד גיטה - 17.10

המזון נועד להאריך את תוחלת החיים, לטהר את הנפש ולהעניק כוח גופני. זו תכליתו היחידה. בני סמכא דגולים בעבר בחרו באותם מזונות שמשפרים את הבריאות ומאריכים את תוחלת החיים. אלה הם מוצרי חלב, סוכר, אורז, חיטה, פירות וירקות. מזונות כאלה אהובים על מי שבמידת הטוֹבוּת. ישנם מזונות נוספים, שאמנם אינם טעימים כשלעצמם, כגון דגן אפוי ומולסה, אולם הופכים לטעימים עם חלב או מוצרים אחרים. גם אלה נחשבים בטוֹבוּת. מזונות כאלה הם טהורים מטבעם, ושונים לחלוטין ממזונות נפסדים, כמו בשר ויין. המזון השמן שנזכר בפסוק שמונה, אין פירושו שומן מן החי שמושג משחיטה. חלב, שנחשב לנפלא שבמזונות כולם, הוא צורתו הטבעית של שומן מן החי. העובדה ששומן שכזה קיים בחלב, חמאה, גבינה ושאר מוצרי החלב, הופכת את הריגתם של יצורים תמימים למיותרת לגמרי. רק בגלל גסות רוח וקהות חושים ממשיכים אנשים והורגים חיות. חלב מספק את הצורה התרבותית לצריכת שומן, בעוד ששחיטה היא תת אנושית. חלבון מצוי בשפע באפונה חצויה, בדאל, בקמח מלא וכו'. מזון במידת הלהיטות הוא מר, מלוח או חריף מדי, או מעורב מדי בפלפל אדום חריף. מזון כזה מפחית את הליחה בקיבה וגורם לסבל ומחלות. מזונות במידת הבערות או החושך הם בעיקרם מזונות לא טריים. כל מזון שבושל יותר משלוש שעות לפני אכילתו (חוץ מפְּרַסָאדַם, או מזון שהוגש לקְרּישְׁנַּה) נחשב לשרוי במידת החושך. מזון כזה מתחיל להרקיב ומדיף ריח רע, ומושך אנשים במידת הבערות, אולם דוחה את השרויים בטוֹבוּת. שאריות המנחה לאל או שאריות מזונם של אנשים קדושים, ובמיוחד של המורה הרוחני — רק אלה ראויות למאכל. ופרט להן נחשבות השאריות למזון במידת החושך וגורמות לזיהום ומחלות. מי ששרויים בבערות נמשכים אמנם אליהן, אולם השרויים בטוֹבוּת אפילו לא ייגעו בהן. המזון הטוב ביותר הוא אותו מזון שהוגש כמנחה לאלוהים. בבְּהַגַוַד-גִיתָא האל אומר שהוא מקבל מאכלי ירקות, קמח וחלב, כאשר הם מוגשים לו במסירות. פַּתְרַםּ פּוּשְׁפַּםּ פְּהַלַםּ תוֹיַם. כמובן, מסירות ואהבה הם הרכיבים העיקריים שאלוהים מקבל. אולם נזכרים גם כללים להתקנת פְּרַסָאדַם. מזון שהותקן על פי הכתובים והוגש לאל הופך לפְּרַסָאדַם וראוי למאכל גם זמן רב לאחר התקנתו, שהרי מזון שכזה הוא נשגב. מכאן שכדי שהמזון יהיה מטהר, ראוי למאכל וטעים לכול, צריך להגישו כמנחה לאל.