מַמַיְוָאמְּשׂוֹ גִ'יוַה-לוֹקֵא גִ'יוַה-בְּהֻוּתַהּ סַנָאתַנַהּ מַנַהּ-שַׁשְׁטְהָאנִינְדְרייָאנּי פְּרַקְרּיתי-סְתְהָאני קַרְשַׁתי
מַמַה—שלי; אֵוַה—בוודאי; אַמְּשַׂהּ—חלקיק; גִ'יוַה-לוֹקֵא—בעולם של חיים מותנים; גִ'יוַה-בְּהֻוּתַהּ—ישות החיים המותנית; סַנָאתַנַהּ—נצחית; מַנַהּ—עם המיינד; שַׁשְׁטְהָאני—ששת; אינְדְרייָאנּי—החושים; פְּרַקְרּיתי—בטבע החומרי; סְתְהָאני—מצויים; קַרְשַׁתי—נאבק קשות.
תרגום
ישויות החיים בעולם מותנה זה הן חלקיקים נצחיים שלי. אלא שבגלל חייהן המותנים הן נאבקות מרה עם ששת החושים, לרבות המיינד.
פסוק זה מבהיר את זהותן של ישויות החיים. הן חלקיקים של האל העליון לעד. ייחודיותן אינה רק כסות שהן עוטות בחייהן המותנים, שאובדת לאחר הגאולה, כשהן נטמעות לאחד בעליון. נאמר כאן בבירור, סַנָאתַנַהּ. הוֵדות גורסות שהאל מתגלה ומתרחב לאינספור התרחבויות. הראשיות שבהן נקראות וישְׁנּוּ-תַתְתְוַה והמשניות נקראות ישויות חיים. במילים אחרות, הוישְׁנּוּ-תַתְתְוַה הן התרחבויות אישיות, וישויות החיים הן התרחבויות נפרדות. רָאמַה, נְרּיסימְּהַה-דֵוַה, וישְׁנּוּמֻוּרְתי ושליטי כוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה הם כולם התרחבויות אישיות, בעוד שישויות החיים, שהן ההתרחבויות הנפרדות, הן משרתיו הנצחיים. התרחבויותיו האישיות של האל, או הזהויות הייחודיות של האלוהות — אלה קיימות לעד, וכך גם ישויות החיים וייחודיותן. מאחר שהן חלקיקים של אלוהים, הרי שהן ניחנות גם במידה מזערית מתכונותיו, ומכאן שהן ניחנות בעצמאות כלשהי. כל ישות חיים, כל נשמה ייחודית, היא בעלת אישיות ייחודית ומידה כלשהי של עצמאות. שימוש נכון בעצמאותה שומר אותה בת חורין, בעוד ששימוש לא נכון הופך אותה למותנית. אלא שבכל מקרה היא נצחית, ממש כמו האל. בשלב הגאולה היא פטורה מהתניה חומרית, ועוסקת בשירות נשגב לאלוהים; בעוד שבחיים מותנים היא נשלטת על ידי מידות הטבע החומרי ושוכחת את השירות הנשגב. או אז עליה להיאבק קשה לקיומה בעולם החומרי. ישויות החיים – לא רק אנשים, חתולים וכלבים, גם גדולי השליטים בעולם, כלומר בְּרַהְמָא, שׂיוַה ואפילו וישְׁנּוּ – כולם חלקיקים של אלוהים. כולם נצחיים, ואינם גילויים זמניים בני חלוף. המילה קַרְשַׁתי ("נאבקים" או "נלחמים קשה") היא רבת משמעות. הנשמה המותנית לפוּתה, וכמו כבולה באזיקי ברזל. היא כבולה על ידי עצמי כוזב, והמיינד משמש כסוכן הראשי שמנחה אותה בקיומה החומרי. בשעה שהמיינד שרוי במידת הטוֹבוּת, מעשיה טובים; כאשר הוא במידת הלהיטות, פעילותה כרוכה בקשיים רבים; וכאשר שרוי המיינד בבערות, הריהי נודדת במיני חיים נחותים. מכל מקום, ברור מפסוק זה שהנשמה המותנית מכוסה בגוף חומרי, לרבות מיינד וחושים, ושכסות זו נעלמת כשהיא זוכה בגאולה. או אז מתגלה גופה הרוחני בטבעו הייחודי. במָאדְהְיַנְדינָאיַנַה-שְׂרוּתי נאמר: סַה וָא אֵשַׁה בְּרַהְמַה-נישְׁטְהַה אידַםּ שַׂרִירַםּ מַרְתְיַם אַתיסְרּיגְ'יַה בְּרַהְמָאבְּהיסַמְפַּדְיַה בְּרַהְמַנָּא פַּשְׂיַתי בְּרַהְמַנָּא שְׂרּינּוֹתי בְּרַהְמַנַּיְוֵדַםּ סַרְוַם אַנוּבְּהַוַתי. נאמר שם שבשעה שישות החיים נוטשת את כסות הגוף החומרי ונכנסת לעולם הרוחני, שב ומתפתח גופה הרוחני. בגוף זה היא רואה אז את האל פנים אל פנים. היא שומעת אותו ומדברת עמו ומבינה אותו כפי שהוא. גם בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (3.15.14) נאמר, וַסַנְתי יַתְרַה פּוּרוּשָׁאהּ סַרְוֵא וַיְקוּנְּטְהַה-מֻוּרְתַיַהּ: בכוכבים הרוחניים כולם ניחנים בגוף הדומה לגופו של האל. בנוגע למבנה הגוף, הוא זהה אצל החלקיקים, ישויות החיים, ואצל התרחבויות הוישְׁנּוּ-מֻוּרְתי. במילים אחרות, בשעת הגאולה זוכה ישות החיים, בחסדו של האל, בגוף רוחני. גם המילים מַמַיְוָאמְּשַׂהּ ("חלקיקים של האל") הן רבות משמעות. חלקיקיו של האל אינם כמו שברים חומריים כלשהם. כבר הוסבר בפרק השני שאי אפשר לנפץ את הנשמה לרסיסים. אי אפשר להבין באופן חומרי חלקיק שכזה, שהרי אינו כמו חומר, שאפשר לשוברו לשברים ולשוב ולחברו. מאחר שמופיעה המילה הסנסקריטית סַנָאתַנַה ("נצחי"), הרי שתפיסה כזו אינה מתאימה כאן כלל; החלקיק הזה הוא חלקיק ייחודי לעד. בראשית הפרק השני נאמר גם שחלקיק שכזה מצוי בכל גוף וגוף (דֵהינוֹ 'סְמין יַתְהָא דֵהֵא). כאשר הוא משתחרר מן הסבך הגופני, הוא מעורר מחדש את גופו הרוחני המקורי ברקיע הרוחני, בכוכב רוחני, ושם מבלה בחברתו של האל. מכל מקום, ברור שישות החיים, חלקיקו של האל, זהה לו באיכותה, ממש כשם שחלקיקי זהב גם הם זהב.