נירְמָאנַה-מוֹהָא ג'יתַה-סַנְֹגַה-דוֹשָׁא
אַדְהְיָאתְמַה-ניתְיָא ויניוְרּיתְתַה-קָאמָאהּ
דְוַנְדְוַיְר וימוּקְתָאהּ סוּקְהַה-דוּהְּקְהַה-סַמְּגְ'נַֿיְר
גַצְ'צְ'הַנְתְי אַמֻוּדְּהָאהּ פַּדַם אַוְיַיַםּ תַת
ניהּ—ללא; מָאנַה—יוקרה כוזבת; מוֹהָאהּ—ואשליה; ג'יתַה—כובשים; סַנְֹגַה—של התרועעות; דוֹשָׁאהּ—את הפגמים; אַדְהְיָאתְמַה—בידע רוחני; ניתְיָאהּ—לנצח; ויניוְרּיתְתַה—מתנתקים; קָאמָאהּ—מִתַאווה; דְוַנְדְוַיְהּ—מהשניוּת; וימוּקְתָאהּ—משוחררים; סוּקְהַה-דוּהְּקְהַה—שמחה וצער; סַמְּגְ'נַֿיְהּ—נקראת; גַצְ'צְ'הַנְתי—מגיעים; אַמֻוּדְּהָאהּ—שאינם מבולבלים; פַּדַם—מצב; אַוְיַיַם—נצחי; תַת—זה.
תרגום
מי שמשוחררים מיוקרה כוזבת, מאשליה ומחברה רעה, שמבינים את הנצחי, משוללים תאווה חומרית וחופשיים משניוּת השמחה והצער; מי שאינם מבולבלים ויודעים כיצד להתמסר לאישיות העליונה — אלה מגיעים לממלכה נצחית זו.
מתואר כאן תהליך ההתמסרות. ראשית צריך להיפטר מתעתועיה של גאווה. זו הגאווה שבעטיה חושבת את עצמה הנשמה המותנית לאדון הטבע החומרי, ובגללה קשה התמסרותה לאלוהים. ידע אמיתי תפקידו ללמדנו שאיננו אדוני הטבע; שהרי האל הוא אדונו. מכאן שההתמסרות אפשרית רק כשנפטרים מאשליית הגאווה. מי שמצפה תמיד לכבוד כלשהו בעולם זה, לא יוכל להתמסר לעליון. גאווה מקורה באשליה; אנו באים לכאן, שוהים לזמן קצר ומסתלקים. אף על פי כן, אנו סבורים בסכלותנו שאנו אדוני העולם. ואז, כמובן, הכול מסתבך ומלוּוה בבעיות לאינספור. זו התפיסה שמניעה את העולם כולו. האדמה, כדור הארץ — אלה, לדעתם של האנשים, שייכים לחברה האנושית. עתה, בעודם שבויים בבעלתנות כוזבת שכזו, הם מחלקים את האדמה ביניהם. יש להיפטר מתפיסה שקרית כזו. כשנפטרים ממנה, נפטרים גם מכל זיקה כוזבת שמקורה בקשרים למשפחה, לחברה ולעם. שהרי זיקה כזו כובלת לעולם החומרי. השלב הבא הוא פיתוח ידע רוחני — הידע מה שלי ומה אינו שלי. מי שמבין את הדברים כמו שהם משתחרר מכל שניוּת, כגון שמחה וצער, או עונג וכאב, ונמלא כולו בידע. או אז הוא יכול להתמסר לאל.