מָאנָאפַּמָאנַיוֹס תוּלְיַס תוּלְיוֹ מיתְרָארי-פַּקְשַׁיוֹהּ סַרְוָארַמְבְּהַה-פַּריתְיָאגִי גוּנָּאתִיתַהּ סַה אוּצְ'יַתֵא
שְׂרִי-בְּהַגַוָאן אוּוָאצַ'ה—האל אמר; פְּרַקָאשַׂם—הארה; צַ'ה—ו-; פְּרַוְרּיתְתים—התקשרות; צַ'ה—ו-; מוֹהַם—אשליה; אֵוַה צַ'ה—גם; פָּאנְּדַּוַה—הו בן פָּאנְּדּוּ; נַה דְוֵשְׁטי—אינו מתעב; סַמְפְּרַוְרּיתְתָאני—אף על פי שהתפתחו; נַה ניוְרּיתְתָאני—נפסקו; קָאנְֹקְשַׁתי—או מתאווה; אוּדָאסִינַה-וַת—כניטרלי; אָסִינַהּ—שרוי; גוּנַּיְהּ—על ידי המידות; יַהּ—מי ש-; נַה—אינו; ויצָ'אלְיַתֵא—מוטרד; גוּנָּאהּ—המידות; וַרְתַנְתֵא—פועלות; איתי אֵוַם—יודע זאת; יַהּ—מי ש-; אַוַתישְׁטְהַתי—נשאר יציב; נַה—אינו; אינְֹגַתֵא—מוּנַע; סַמַה—שווה; דוּהְּקְהַה—בצער; סוּקְהַהּ—בשמחה; סְוַה-סְתְהַהּ—שרוי בעצמו; סַמַה—מתייחס באופן שווה; לוֹשְׁטַה—לפיסת אדמה; אַשְׂמַה—לאבן; קָאנְֿצַ'נַהּ—לזהב; תוּלְיַה—מתייחס באופן שווה; פְּרייַה—ליקר; אַפְּרייַהּ—לבלתי רצוי; דְהִירַהּ—יציב; תוּלְיַה—שווה; נינְדָא—בגנאי; אָתְמַה-סַמְּסְתוּתיהּ—בתשבחות לעצמו; מָאנַה—בכבוד; אַפַּמָאנַיוֹהּ—בקלון; תוּלְיַהּ—שווה; תוּלְיַהּ—שווה; מיתְרַה—של ידידים; אַרי—של אויבים; פַּקְשַׁיוֹהּ—למחנות; סַרְוַה—כולם; אָרַמְבְּהַה—מהמאמצים; פַּריתְיָאגִי—פורש; גוּנַּה-אַתִיתַהּ—נמצא מעבר למידות הטבע החומרי; סַהּ—הוא; אוּצְ'יַתֵא—נאמר עליו.
תרגום
האל אמר: הו בן פָּאנְּדּוּ, מי שאינו מתעב הארה, התקשרות ואשליה בהימצאן, ואינו מתאווה להן בהיעלמן; מי שאינו ניטרד ומתערער לנוכח תגובותיהן של המידות החומריות ונשאר בלתי מעורב ותמיד בנשגב, ביודעו שהמידות לבדן הן שפועלות; מי ששרוי בעצמי ושווה ביחסו לשמחה ולצער; מי שמביט בעין שווה בגוש אדמה, באבן ובפיסת זהב; מי ששווה ביחסו לנעים ולבלתי נעים; מי שנשאר יציב לנוכח שבח וגנאי, כבוד וקלון; מי שנוהג שווה בידיד ובאויב ומתנזר מכל פעילות חומרית — זהו אדם שהתעלה והשתחרר ממידות הטבע החומרי.
אַרְג'וּנַה שאל שלוש שאלות, והאל משיב עליהן בזו אחר זו. תחילה קְרּישְׁנַּה מסביר שמי ששרוי בנשגב משולל קנאה ואינו מתאווה לדבר. כל ישות חיים שמצויה בגוף בעולם החומרי, נשלטת על ידי אחת ממידות הטבע. למעשה, מחוץ לגופה, הריהי גם מחוץ להשפעת המידות. מכל מקום, בעודה בגוף, מוטב שתישאר בלתי מעורבת; עליה לעסוק בשירות מסור לאל. או אז תישָכח הזדהותה עם הגוף החומרי כמאליה. מי ששרוי בתודעה גופנית, כל פעילותו מטרתה עינוג חושים. אולם עינוג שכזה פוסק מייד כשהוא הופך למודע לקְרּישְׁנַּה. איננו זקוקים לגוף חומרי, גם איננו חייבים לציית לתכתיביו. מידות הטבע ימשיכו אמנם לפעול ולהשפיע בגוף, אלא שהעצמי, הנשמה הרוחנית, נבדל מפעילות שכזו. כיצד מתבדלים מהגוף? כאשר לא מתאווים עוד להתענג עליו או להיחלץ ממנו. דָבֵק ששרוי כך בנשגב הופך מוכנית לבן חורין, ואינו צריך עוד לנסות ולהשתחרר מהשפעתן של המידות החומריות. השאלה השנייה נוגעת במגעיו של אדם השרוי בנשגב. אדם חומרני מושפע מן הכבוד והקלון שחולקים כביכול לגופו, בעוד שהשרוי בנשגב אינו מושפע מכבוד וקלון כוזבים שכאלה. הוא מבצע את חובתו בתודעת קְרּישְׁנַּה מבלי לתת דעתו לאלה. הוא מקבל רק את הדברים שדרושים למילוי חובתו בתודעת קְרּישְׁנַּה, ומלבדם אינו זקוק לדבר, בין שזו אבן ובין שזה זהב. בכולם הוא רואה ידידים טובים שמסייעים לשירותו בתודעת קְרּישְׁנַּה, ואינו שונא את אויביו כביכול. הוא שווה ביחסו לכול, שהרי הוא יודע שהוא נבדל כליל מן הקיום החומרי. מאחר שהוא מכיר את טבען הזמני של בעיות חברתיות ומדיניות, הרי שאינו מושפע מהן. הוא גם אינו מתאמץ עבור עצמו; מאמציו כולם מוקדשים לקְרּישְׁנַּה, בעוד שלעצמו לא יעשה דבר. התנהגות שכזו מרוממת לנשגב.