בהגווד גיטה - 13.23

נאמר כאן שנשמת-העל, שמצוי תמיד עם הנשמה הייחודית, הוא נציגו של האל העליון. הוא אינו ישות חיים רגילה. הוגי הדעות המוניסטים סוברים כי יודע הגוף הוא אחד. מכאן שאין לדעתם הבדל בין נשמת-העל לנשמה הייחודית. האל מבהיר זאת ואומר שהפַּרַמָאתְמָא מייצג אותו בכל גוף וגוף. הוא נבדל מן הנשמה הייחודית; הוא פַּרַה, נשגב. הנשמה הייחודית מתענגת על פעילותו של שדה אחד בלבד. נשמת-העל, לעומת זאת, אינו נהנה מוגבל כמותה; הוא גם אינו מתענג על פעילות הגוף, אלא מצוי כעד, כמשגיח, כנותן רשות וכנהנה עליון. הוא נקרא פַּרַמָאתְמָא, ולא אָתְמָא, והוא נשגב. ברור שהאָתְמָא והפַּרַמָאתְמָא נבדלים זה מזה. רגליו וידיו של נשמת-העל, הפַּרַמָאתְמָא, פושטים לכל עבר, אולם לא אלה של הנשמה הייחודית. מאחר שהוא האל העליון, הרי שהוא נמצא בגוף כדי להרשות לישות החיים להגשים את תשוקותיה לעינוג חושים. ללא אישורו היא לא יכולה לעשות דבר. הנשמה הייחודית היא בְּהוּקְתַה, נתמכת, והאל הוא בְּהוֹקְתָא, תומך ומקיים. ישויות החיים הן רבות לאינספור, והוא מצוי עמן כידיד. למעשה, כל ישות חיים ייחודית היא חלקיק נצחי של אלוהים. שניהם קשורים בזיקה ובידידות עזה. אלא שלישות החיים יש נטייה לדחות את סמכותו של אלוהים. באופן עצמאי היא מנסה לשלוט בטבע. בגלל הנטייה הזו היא נקראת אונו הגבולי של האל; ביכולתה להימצא באנרגיה החומרית או ברוחנית. אלוהים נשאר עמה כידיד, כנשמת-העל, כל עוד היא מותנית לטבע החומרי. זאת כדי להשיבה לאון הרוחני. זוהי שאיפתו המתמדת של האל. אלא שבעצמאותה המזערית מוסיפה ישות החיים ודוחה את חברתו של האור הרוחני. שימוש לא נכון שכזה בעצמאות הוא סיבת מאבקה החומרי בטבע המותנה. אולם האל לא מרפה ומורה לה מבפנים ומבחוץ. מבחוץ אלה הוראותיו שבבְּהַגַוַד-גִיתָא, ומבפנים הוא מנסה לשכנעה שפעילותה בשדה החומרי לא תוביל אותה לאושר אמיתי. "נטשי את ניסיונותייך ושימי את מבטחך בי. או אז תהיי מאושרת", הוא אומר. וכך, אותו אדם נבון שנותן את אמונו בפַּרַמָאתְמָא, או באל האישי העליון, מתחיל ומתקדם לעבר חיים נצחיים מלאי חדווה וידע.