קָארְיַה-קָארַנַּה-קַרְתְרּיתְוֵא הֵתוּהּ פְּרַקְרּיתיר אוּצְ'יַתֵא פּוּרוּשַׁהּ סוּקְהַה-דוּהְּקְהָאנָאםּ בְּהוֹקְתְרּיתְוֵא הֵתוּר אוּצְ'יַתֵא
קָארְיַה—של התוצאה; קָארַנַּה—של הסיבה; קַרְתְרּיתְוֵא—ביצירה; הֵתוּהּ—מכשיר; פְּרַקְרּיתיהּ—הטבע החומרי; אוּצְ'יַתֵא—נאמר שהוא; פּוּרוּשַׁהּ—ישות החיים; סוּקְהַה—של שמחה; דוּהְּקְהָאנָאם—של צער; בְּהוֹקְתְרּיתְוֵא—בהנאה; הֵתוּהּ—מכשיר; אוּצְ'יַתֵא—נאמר שהוא.
תרגום
נאמר שהטבע הוא מקור כל סיבה ותוצאה חומרית, בעוד שישות החיים היא סיבת כל סבל והנאה בעולם זה.
הצורות הגופניות של ישויות החיים וחושיהן השונים מקורם בטבע החומרי. ישנם 8,400,000 מיני חיים, וכולם בריאתו של הטבע החומרי. אלה הם תולדה של מבחר תענוגות חושים שבהם מתאווה ישות החיים להתנסות בגופים השונים. בגופים אלה נהנית ישות החיים מסוגים שונים של שמחה וצער. אושרה וצערה החומריים מקורם בגופה, ולא בה עצמה. במצבה המקורי היא שרויה בחדווה תמידית, ומכאן שזהו מצבה האמיתי. מכל מקום, ישות החיים מוטלת לעולם החומרי בגלל שאיפתה לשלוט בטבע החומרי. לשאיפה כזו אין מקום בעולם הרוחני. העולם הרוחני הוא טהור, בעוד שבעולם החומרי הכול נאבקים קשה עבור תענוגות גופניים שונים. אולי ברור יותר להציג את הגוף כתוצאתם של החושים. החושים הם מכשירים להשבעת תשוקות. סך כל המרכיבים — הגוף והחושים — הם תוצרי הטבע החומרי, ועוד יוסבר בפסוק הבא שישות החיים מתברכת בנסיבות חיוביות או מוטלת לקשיים על פי רצונה ומעשיה בעבר. על פי אלה מטיל אותה הטבע החומרי למשכן מתאים. ישות החיים בעצמה היא סיבתו של המשכן המסוים והשמחה והצער שמתלווים לו. אולם כשהיא נכנסת לסוג גוף מסוים, הריהי כפופה לשליטת הטבע. זאת משום שהגוף הוא חומר, והוא פועל על פי חוקי הטבע. בשלב זה אין בכוחה לשנות את החוק. ישות כלשהי שנכנסת למשל לגוף של כלב, אינה יכולה עוד לבחור ולפעול אחרת. ואם היא מוטלת לגוף חזיר, הרי שהיא נאלצת לאכול צואה ולנהוג כמו חזיר. גם בגוף של אל למחצה עליה לנהוג בהתאם. כזהו חוק הטבע. אולם בכל הנסיבות מתלווה אליה נשמת-העל. זה מוסבר בוֵדות (מוּנְּדַּקַה אוּפַּנישַׁד 3.1.1): דְוָא סוּפַּרְנָּא סַיוּגָ'א סַקְהָאיַהּ. האל, ברוב חסדו לנשמה הייחודית, מתלווה אליה בכל הנסיבות כנשמת-העל, כפַּרַמָאתְמָא.