סַרְוַתַהּ פָּאנּי-פָּאדַםּ תַת סַרְוַתוֹ 'קְשׁי-שׂירוֹ-מוּקְהַם סַרְוַתַהּ שְׂרוּתימַל לוֹקֵא סַרְוַם אָוְרּיתְיַה תישְׁטְהַתי
סַרְוַתַהּ—בכל מקום; פָּאנּי—ידיים; פָּאדַם—רגליים; תַת—זה; סַרְוַתַהּ—בכל מקום; אַקְשׁי—עיניים; שׂירַהּ—ראש; מוּקְהַם—פנים; סַרְוַתַהּ—בכל מקום; שְׂרוּתי-מַת—בעל אוזניים; לוֹקֵא—בעולם; סַרְוַם—הכול; אָוְרּיתְיַה—בכסותו; תישְׁטְהַתי—קיים.
תרגום
ידיו, רגליו, עיניו, ראשיו, פניו ואוזניו מצויים בכל עבר. בדרך זו קיים נשמת-העל ושורה בכול.
האל האישי, או נשמת-העל, קיים ממש כמו השמש שמפיצה את אינסוף קרניה. הוא קיים בדמותו השורה בכול, ובו מצויות כל ישויות החיים הייחודיות, החל מבְּרַהְמָא, המורה הראשון, וכלה בנמלים המזעריות. בו ועליו מצויים ראשים לאינספור, רגליים, ידיים ועיניים, וגם ישויות חיים, ומכאן שהוא שורה בכול. נשמה ייחודית, לעומת זאת, אינה יכולה להגיד שידיה, רגליה ועיניה מצויות בכול, שהרי זה לא כך. הטענה שרק בגלל בערות היא אינה מודעת לעובדה שידיה ורגליה פושטות בכול, אולם משתקנה לה ידע מושלם, הרי שתבין — טומנת בחובה סתירה. פירושו של דבר שהנשמה הייחודית, שהפכה כפופה להתניית החומר, אינה עליונה. העליון שונה מן הנשמה הייחודית; הוא יכול לפשוט את ידו ללא גבול, והיא לא. האל אומר בבְּהַגַוַד-גִיתָא שהוא מקבל את מנחתו של מי שמגיש לו פרח, פרי או מעט מים. כיצד הוא מקבל אם הוא רחוק מאוד? כזוהי יכולתו הבלתי מוגבלת: אף שהוא מצוי במשכנו, הרחק מן האדמה, הוא פושט את ידו ומקבל את המנחה. בבְּרַהְמַה סַמְּהיתָא (5.37) נאמר, גוֹלוֹקַה אֵוַה ניוַסַתְי אַקְהילָאתְמַה-בְּהֻוּתַהּ: הוא שורה בכול, אף שהוא עסוק תמיד בעלילותיו בכוכבו הנשגב. מאחר שהנשמה הייחודית לא יכולה לטעון שהיא שורה בכול, הרי שפסוק זה מתאר את הנשמה העליונה, האל האישי, ולא את הנשמה הייחודית.