אַרְג'וּנַה אוּוָאצַ'ה
דְרּישְׁטְוֵמַםּ סְוַה-גַ'נַםּ קְרּישְׁנַּה יוּיוּתְסוּםּ סַמוּפַּסְתְהיתַם
סִידַנְתי מַמַה גָאתְרָאנּי מוּקְהַםּ צַ'ה פַּרישׂוּשְׁיַתי
אַרְג'וּנַהּ אוּוָאצַ'ה—אַרְג'וּנַה אמר; דְרּישְׁטְוָא—בראותי; אימַם—האלה; סְוַה-גַ'נַם—את ידידיי וקרוביי; קְרּישְׁנַּה—קְרּישְׁנַּה; יוּיוּתְסוּם—חדורי רוח קרב; סַמוּפַּסְתְהיתַם—ניצבים למולי; סִידַנְתי—שוקעים; מַמַה—שלי; גָאתְרָאנּי—איברים; מוּקְהַם—פה; צַ'ה—ו-; פַּרישׂוּשְׁיַתי—ניחר.
תרגום
אַרְג'וּנַה אמר: קְרּישְׁנַּה יקירי, למראה ידידיי וקרוביי הניצבים למולי חדורי רוח קרב, חיל ורעדה פושטים באיברי גופי ופי ניחר.
אדם בעל מסירות טהורה לאל ניחן בשלל מעלותיהם הטובות של הקדושים או האלים למחצה. לעומת זאת, מי שאינו דָבֵק, גם אם הוא מבורך בכישורים חומריים רבים כגון השכלה ותרבות, אין בו שום תכונה אלוהית. אַרְג'וּנַה נמלא חמלה למראה בני משפחתו, ידידיו וקרוביו, שנערכו שם לקרב, נחושים להילחם זה בזה. מלכתחילה כבר חס על חייליו, אלא שעתה, לנוכח המוות הבלתי נמנע, הוא חמל גם על חיילי האויב. הרהורים אלה העבירו רטט בגופו ופיו יבש. הוא נדהם מלהיטותם לקרב. למעשה, קהילה שלמה, כולם קרובי דם, עמדה להילחם בו, ומאחר שהיה דָבֵק יפה נפש, רוחו נסערה כולה. קל לשער, אף שלא נזכר כאן, שנוסף על הרעד ועל הפה הניחר, מלאו עיניו בדמעות חמלה. תופעות שכאלה אינן תולדה של חולשה, אלא של רכות לב שמאפיינת דָבֵק טהור של אלוהים. משום כך נאמר:
יַסְיָאסְתי בְּהַקְתיר בְּהַגַוַתְי אַקינְֿצַ'נָא
סַרְוַיְר גוּנַּיְס תַתְרַה סַמָאסַתֵא סוּרָאהּ
הַרָאו אַבְּהַקְתַסְיַה קוּתוֹ מַהַד-גוּנָּא
מַנוֹ-רַתְהֵנָאסַתי דְהָאוַתוֹ בַּהיהּ
"מי שניחן במסירות בלתי מעורערת לאל, ניחן גם בכל מעלותיהם הטובות של האלים למחצה, בעוד שמי שאינו דָבֵק, כל כישוריו הם חומריים ובעלי ערך פעוט. זאת משום שאינו חורג ממישור המיינד ולכן, מובטח שיימשך אחר זוהרהּ של האנרגיה החומרית." (שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם 5.18.12)