בהגווד גיטה: פרק 15, פסוק 7

פסוק זה מבהיר את זהותן של ישויות החיים. הן חלקיקים של האל העליון לעד. ייחודיותן אינה רק כסות שהן עוטות בחייהן המותנים, שאובדת לאחר הגאולה, כשהן נטמעות לאחד בעליון. נאמר כאן בבירור, סַנָאתַנַהּ. הוודות גורסות שהאל מתגלה ומתרחב לאינספור התרחבויות. הראשיות שבהן נקראות וישנו-תַתְתְוַה והמשניות נקראות ישויות חיים. במילים אחרות, הווישנו-תַתְתְוַה הן התרחבויות אישיות, וישויות החיים הן התרחבויות נפרדות. ראמה, נְרּיסימְּהַה-דֵוַה, וישנומֻוּרְתי ושליטי כוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה הם כולם התרחבויות אישיות, בעוד שישויות החיים, שהן ההתרחבויות הנפרדות, הן משרתיו הנצחיים. התרחבויותיו האישיות של אישיות אלוה, או הזהויות הייחודיות של האלוהות — אלה קיימות לעד, וכך גם ישויות החיים וייחודיותן. מאחר שהן חלקיקים של אלוהים, הרי שהן ניחנות גם במידה מזערית מתכונותיו, ומכאן שהן ניחנות בעצמאות כלשהי. כל ישות חיים, כל נשמה ייחודית, היא בעלת אישיות ייחודית ומידה כלשהי של עצמאות. שימוש נכון בעצמאותה שומר אותה בת חורין, בעוד ששימוש לא נכון הופך אותה למותנית. אלא שבכל מקרה היא נצחית, ממש כמו האל. בשלב הגאולה היא פטורה מהתניה חומרית, ועוסקת בשירות נשגב לאלוהים; בעוד שבחיים מותנים היא נשלטת על-ידי מידות הטבע החומרי ושוכחת את השירות הנשגב. או אז עליה להיאבק קשה לקיומה בעולם החומרי.

ישויות החיים, ולא רק אנשים, חתולים וכלבים, גם גדולי השליטים בעולם, כלומר ברהמה, שיווה ואפילו וישנו, כולם חלקיקים של אלוהים. כולם נצחיים, ואינם גילויים זמניים בני חלוף. המילה קַרְשַׁתי ("נאבקים" או "נלחמים קשה") היא רבת משמעות. הנשמה המותנית לפוּתה, וכמו כבולה באזיקי ברזל. היא כבולה על-ידי עצמי כוזב, והמיינד משמש כסוכן הראשי שמנחה אותה בקיומה החומרי. בשעה שהמיינד שרוי במידת הטוֹבוּת, מעשיה טובים; כאשר הוא במידת הלהיטות, פעילותה כרוכה בקשיים רבים; וכאשר שרוי המיינד בבערות, הריהי נודדת במיני חיים נחותים. מכל מקום, ברור מפסוק זה שהנשמה המותנית מכוסה בגוף חומרי, לרבות מיינד וחושים, ושכסות זו נעלמת כשהיא זוכה בגאולה. או אז מתגלה גופה הרוחני בטבעו הייחודי. במָאדְהְיַנְדינָאיַנַה-שְׂרוּתי נאמר: סַה וָא אֵשַׁה בְּרַהְמַה-נישְׁטְהַה אידַםּ שַׂרִירַםּ מַרְתְיַם אַתיסְרּיגְ'יַה ברהמהבְּהיסַמְפַּדְיַה בְּרַהְמַנָּא פַּשְׂיַתי בְּרַהְמַנָּא שְׂרּינּוֹתי בְּרַהְמַנַּיְוֵדַםּ סַרְוַם אַנוּבְּהַוַתי. נאמר שם שבשעה שישות החיים נוטשת את כסות הגוף החומרי ונכנסת לעולם הרוחני, שב ומתפתח גופה הרוחני. בגוף זה היא רואה אז את אישיות אלוה פנים אל פנים. היא שומעת אותו ומדברת עמו ומבינה אותו כמו שהוא. גם בסְמְרּיתי נאמר, וַסַנְתי יַתְרַה פּוּרוּשָׁאהּ סַרְוֵא וַיְקוּנְּטְהַה-מֻוּרְתַיַהּ: בכוכבים הרוחניים כולם ניחנים בגוף הדומה לגופו של אישיות אלוה. בנוגע למבנה הגוף, הוא זהה אצל החלקיקים, ישויות החיים, ואצל התרחבויות הווישנו-מֻוּרְתי. במילים אחרות, בשעת הגאולה זוכה ישות החיים, בחסדו של האל, בגוף רוחני.

גם המילים מַמַיְוָאמְּשַׂהּ ("חלקיקים של האל") הן רבות משמעות. חלקיקיו של האל אינם כמו שברים חומריים כלשהם. כבר הוסבר בפרק השני שאי אפשר לנפץ את הנשמה לרסיסים. אי אפשר להבין באופן חומרי חלקיק שכזה, שהרי אינו כמו חומר, שאפשר לשוברו לשברים ולשוב ולחברו. מאחר שמופיעה המילה הסנסקריטית סַנָאתַנַה ("נצחי"), הרי שתפיסה כזו אינה מתאימה כאן כלל; החלקיק הזה הוא חלקיק ייחודי לעד. בראשית הפרק השני נאמר גם שחלקיק שכזה מצוי בכל גוף וגוף (דֵהינוֹ 'סְמין יַתְהָא דֵהֵא). כאשר הוא משתחרר מן הסבך הגופני, הוא מעורר מחדש את גופו הרוחני המקורי ברקיע הרוחני, בכוכב רוחני, ושם מבלה בחברתו של אישיות אלוה. מכל מקום, ברור שישות החיים, חלקיקו של האל, זהה לו באיכותה, ממש כשם שחלקיקי זהב גם הם זהב.