סנסקריט
מילה למילה
תרגום
התעמקות
קְלֵשׂוֹ 'דְהיקַה-תַרַס תֵשָׁאם  אַוְיַקְתָאסַקְתַה-צֵ'תַסָאם
אַוְיַקְתָא הי גַתיר דוּהְּקְהַםּ  דֵהַוַדְבְּהיר אַוָאפְּיַתֵא
קְלֵשַׂהּ—טרחה; אַדְהיקַה-תַרַהּ—רבה; תֵשָׁאם—עבורם; אַוְיַקְתַה—לבלתי נגלה; אָסַקְתַה—קשור; צֵ'תַסָאם—אלו אשר מחשבתם; אַוְיַקְתָא—לעבר הבלתי נגלה; הי—אכן; גַתיהּ—ההתקדמות; דוּהְּקְהַם—במאמץ רב; דֵהַה-וַדְבְּהיהּ—על ידי אלו שהתגלמו בגוף; אַוָאפְּיַתֵא—מושגת.
תרגום
אלה שקשורים להיבט הבלתי אישי והבלתי נגלה של העליון — עבורם ההתקדמות היא קשה עד מאוד. התקדמות בדרך זו היא בעייתית תמיד למי שהתגלמו בגוף.
התעמקות
הגְ'נָֿאנַה-יוֹגִים הם אותם מתרגלים שדוגלים בהיבט הבלתי אישי, הבלתי נתפס והבלתי נגלה של העליון. לעומתם, מי שמודעים לקרישנה ועוסקים בשירותו המסור נקראים בהקטי-יוֹגִים. עתה מוסבר ההבדל שביניהם. תהליך הגְ'נָֿאנַה-יוגה מביא אמנם בסופו לאותה מטרה, אלא שהוא קשה מאוד, בעוד שבהקטי-יוגה, עיסוק ישיר בשירותו של אישיות אלוה, היא קלה יותר וטבעית לנשמה הכבולה בגוף. הנשמה מצויה בגוף כבר זמן רב מאוד, ולא די לה בידיעה תאורטית בלבד בשביל להבין שאינה גופה. הבהקטי-יוֹגִי, לעומת זאת, סוגד למֻוּרְתי של קרישנה, ובדרך זו מיישם את התפיסה הגופנית שעדיין טבועה איכשהו בתודעתו. הסגידה לאישיות אלוה במקדש אינה עבודת אלילים, כמובן. על-פי הספרות הוֵדית, סגידה יכולה להיות סַגוּנַּה ונירְגוּנַּה, כלומר, תפיסת העליון כבעל תכונות או כמשולל תכונות. הסגידה למֻוּרְתי שבמקדש היא סגידת סַגוּנַּה, כיוון שהאל מיוצג באיכויות חומריות. אולם אף שדמותו של האל מיוצגת ביסודות חומריים כאבן, עץ או צבע שמן, היא אינה חומרית. כזהו טבעו המוחלט של העליון.

דוגמה גסה לכך היא דוגמת תיבת הדואר. התיבה ניצבת ברחוב, ואם נשלשל בה את מכתבנו, הוא יגיע בבטחה ליעדו. אולם לא כך הדבר אם נבחר בסתם תיבה ישנה, או בחיקוי כלשהו, שאינו מוסכם על-ידי רשויות הדואר. בדומה לכך, האַרְצָ'א-ויגְרַהַה, דמות המֻוּרְתי, מהווה את ייצוגו המוסמך של האל. הוא התגלות אלוהים, שבאמצעותה הוא מקבל שירות. האל הוא כול יכול וחזק מכול; התגלות האַרְצָ'א-ויגְרַהַה שלו נועדה לסייע לאדם המותנה לעסוק בשירותו.

דָבֵק אינו מתקשה לפנות לאל במישרין, בעוד שדרכם של מתרגלי הנתיב האימפרסונליסטי להגשמה רוחנית היא קשה מאוד. הם צריכים להבין את ייצוגו המופשט של העליון מספרות וֵדית כגון האוּפַּנישַׁדות, וכן ללמוד את השפה, להבין רגשות בלתי נתפסים וליישם את כל התהליכים הללו. אין זה קל ביותר לאדם רגיל. אדם מודע לקרישנה, לעומת זאת, מבין את אישיות אלוה בקלות רבה. זאת באמצעות הדרכתו של מורו הרוחני, השתחוות דרך קבע לפני המֻוּרְתי, שמיעת תפארתו של האל ואכילת שאריות המזון שהוגשו לו למנחה. אין ספק שהאימפרסונליסטים נוקטים דרך מייגעת לשווא, ואף מסתכנים שלא להבין בסופו של דבר את האמת המוחלטת. הפרסונליסט פונה לאישיות אלוה במישרין, מבלי להסתכן ומבלי להיתקל בקשיים מיוחדים. תיאור דומה מצוי בשרימד בהאגותם. נאמר שם שמאחר שהכול צריכים בסופו של דבר להתמסר לאישיות אלוה (תהליך ההתמסרות נקרא בהקטי), הרי שמי שבמקום זה מבזבז את כל חייו בניסיון להבין מהו ברהמן ומה אינו ברהמן, יפגוש בסך הכול במפח נפש. מומלץ כאן שלא לנקוט תהליך קשה זה להגשמה עצמית, ובפרט כשתוצאותיו אינן בטוחות.

ישות החיים היא נשמה ייחודית לעד. אם היא חפצה להיטמע בשלם הרוחני, אפשר שתגשים את היבטי הנצחיות והידע של טבעה המקורי. מכל מקום, היבט החדווה נשאר בלתי מוגשם. בחסדו של דָבֵק, אפשר שיוגי שכזה, המלומד בתהליך הגְ'נָֿאנַה-יוגה, יתעלה לבהקטי-יוגה, לשירות מסור. אלא שגם אז מהווה תרגולו הממושך באימפרסונליזם בעיה עבורו, כיוון שהתקשר כבר לרעיון. מכאן שהבלתי נגלה מהווה תמיד בעיה לנשמה המותנית בעת תרגולו ובשלב ההגשמה. כל נשמה ייחודית ניחנת בעצמאות כלשהי, ומכאן שתפיסת הבלתי נגלה נוגדת את טבעה הרוחני המלא בחדווה, ואין לתרגלה. התהליך של תודעת קרישנה, שכרוך בשירות מתמיד, הוא הדרך הטובה ביותר לישויות החיים כולן. מי שמנסה להתחמק משירות מסור מסתכן באתיאיזם. מכאן שלעולם ובשום זמן אין לעודד את ההתמקדות בבלתי נגלה ובבלתי נתפס שמעבר לתפיסה החושית, ובייחוד לא בתקופתנו. קרישנה בעצמו אינו מייעץ זאת.